מה אתם מרגישים בזמן שתיקה?

באחד ממפגשי "הורים בימים שכאלה",
 דיברנו על שתיקה.
 מכירים את זה כשאתם בסדנה,
 והמנחה שואל ואף אחד לא עונה?
 או בכיתה,
 כשהייתם בבית הספר,
 המורה שואל שאלה ואף אחד לא מצביע?
 במיוחד כשהשאלה רטורית-
 אז אתם חושבים שאתם יכולים לא להכין שיעורים והכל יעבור חלק?
 שתיקה.

מה מרגישים בזמן שתיקה?
 חלק יגידו מבוכה,
 אחרים ירגישו מצוקה.
 יש כאלה שימשיכו בשתיקתם,
 ויש כאלה ששתיקה אצלם זו בכלל לא אופציה,
 הם תמיד ימצאו מה להגיד,
 לפעמים כדי לכבד מישהו אחר,
 לפעמים כדי להזיז את המבוכה או הכאב.

ומה מנחה מרגיש כשיש שתיקה?
 אולי גם הוא חווה מצוקה?
 אולי עוברת בו ביקורת פנימית?

מה דעתכם?

לפעמים,
 שתיקה משאירה בנו כאב כל כך גדול,
 שאנחנו מרגישים מוכרחים להגיד משהו,
 כדי לעודד,
 את עצמנו ואת האחר.

מכירים את זה?

למשל הילד שלי בא ומספר לי על משהו כואב שקרה לו.
 ולי בתור הורה, זה כואב.
 כואב לי שכואב לו,
 כואב לי שאולי יכולתי למנוע את זה ולא עשיתי מספיק....
 ואולי זה מזכיר לי סיטואציה שקרתה לי וכאבה כל כך.

ואז אני מוצאת את עצמי עם עצות, פתרונות, זווית אחרת על המצב...
 אבל האם זה מה שאותו אדם מבקש?

אולי הוא מבקש פשוט הקשבה?
 או אולי אפילו רק נוכחות?
 חיבוק?

לאחרונה יצא לי לשאול את הבן שלי,
 אתה רוצה שנשב ואחבק אותך,
 או שתרצה גם שאנסה לעודד?

ככה פשוט.
 להיות עם האדם במקום שהוא מבקש להיות.
 שלא יישאר לבד.
 אמפתיה.