שרון קולר
10 דצמ 20192 דקות
עודכן ב: 22 מרץ 2020
יש לי בן בכור בן 12. גיל ההתבגרות...
בכל פעם שאני מתחילה לתת לו אמפתיה או משתמשת באחד מהכלים של תקשורת מקרבת, הוא עונה בציניות/לעג - עוד פעם את עם הצרכים והרגשות שלך?
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם זה.
להפסיק?
להמשיך?
לאט לאט הבנתי שאני רוצה לתת לו אמפתיה,
אני רוצה שהוא יוכל להביע את הרגשות והצרכים שלו וזו הדרך,
לתמלל עבורו עד שידע לומר לבד, כך לומדים שפה חדשה.
עוד הבנתי שאני רוצה את הקשר איתו.
הוא חשוב לי עכשיו יותר מאי פעם כדי שנצלח את גיל ההתבגרות ביחד,
שהוא יוכל לבוא אלי,
שאהיה הכתובת בשבילו עד כמה שאפשר.
לפעמים זה מצליח והוא נהנה מהאמפתיה,
לפעמים אני שותקת באמפתיה ולפעמים,
כשהוא צועק לי- "תעזבי אותי" או "עופי לי מהחדר",
אני פשוט אומרת שאני פה ואם הוא ירצה אשמח לדבר איתו.
לא לוקחת אותו אישית :-)
והיום, הוא חזר מטיול ארוך ועייף מאוד.
עייף כל כך שאפילו הוא לא הכיל את עצמו...
הוא לא ידע מה לעשות קודם,
איפה הדברים שלו,
הזמן עבר מבלי שהוא שם לב שכבר מאוחר.
יכולתי לתת לו המון עצות, את כל מה שעבר לי בראש-
תשתה, תלך לישון מוקדם, תעשה ככה או אחרת.
במקום זה שתקתי.
עזרתי איפה שיכולתי.
הצעתי עזרה איפה שראיתי שאולי צריך,
ועזבתי כשנעניתי בשלילה
(יותר נכון - לא! אני מסתדר!)
בסוף, כשכבר לא הצליח להירדם מרוב עייפות הוא קרא לי לחדר.
כל עצה שיכולתי לתת, לא עזרה כמו הרגע שנשמתי, וליטפתי אותו בגב.
כשהוא אמר לי "תודה אמא, הליטוף עוזר לי להירגע ולהירדם" בתוכי קפצו הזיקוקים.
זיקוקים של שמחה על החיבור והקירבה שהצלחתי ליצור, גם ברגע כזה של משבר.
*כשכתבתי את הפוסט הזה, לפני כמעט שנה, התחלתי את הדרך המקרבת.
מאז הילדים שלי נהנים מהאמפתיה שיש בינינו.
אני יודעת את זה כי הבן שלי אמר לי השבוע-
אמא, למה בבית הספר המורים לא מדברים בתקשורת מקרבת?
:-)