אוף, אני בכזה לחץ בלימודים!

"אני לא יודעת מה לעשות!"

"אוף,אני בכזה לחץ!"

האמת היא שאני לא יודעת מה להגיד לך או מה לעשות.

"גם אני לא!"

"הלוואי שהיתה מכונת זמן!"

מה היית עושה אחרת?

"לא! הייתי מעבירה אותה קדימה כבר לחופש הגדול!"

צוחקות.

והיא שוב בוכה.

אמפתיה?

"לא!!!"

שותקת. מתחילה לסדר קצת את הסלון....

בראש אני מנסה להבין,

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

לדבר עם המורה?

להגיד לה שהיא תדבר עם המורה?

אני יודעת כבר שכל עצה תתקבל בשאגת המחץ.

מה אני כבר יכולה לעשות.

שותקת.

כמה זמן אצטרך להיות בהכלה הזו?

אה, וואו, יכול להיות שזה לעולם לא ייגמר!

עדיין שותקת. מה אני כבר יכולה להציע?

לא אמפתיה, לא עצות. מציעה חיבוק ושתיקה.

עוזבת את הסלון המבולגן.

רגע איתה. שותקת.

הרי כל ניסיון שלי להרגיע, לתת פיתרון, רק יגרום לזה להיות יותר גרוע,

היא מבוצרת בעמדתה ואני בשלי - חייבים לדבר עם המורה למצוא לכל הדבר הזה פיתרון.

אבל לזה היא כמובן לא מוכנה להקשיב.

אז אני שותקת. מחבקת.

כל גל כזה שעולה בי - מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו?

מקבל מענה בנשימה עמוקה שמזכירה לי - רק נוכחות. אהבה.

אין לי הרבה מה לעשות.

"הבנתי מה לעשות" היא אומרת ומוצאת את הפיתרון המושלם עבורה.

אני מהנהנת.

ואפילו נהנית.

פתרונות שמגיעים ממנה, מתוכה, הם הכי מדויקים לה.

אני יודעת שהיא תצליח.