• שרון קולר

אני רוצה שיאהבו אותי... על אשמה ובושה...

עודכן ב: מרץ 22


אתמול דיברתי עם חברה קרובה.

היא מרגישה אשמה.

אשמה על זה שהיא לא מספיק עוזרת, לא מספיק תומכת בהוריה.

היא מאוד רוצה לעזור להם אבל הקושי הריגשי מולם גורם לזה להיות מתוך הכרח, ניסיון לרצות אותם ולא מתוך בחירה להיות איתם.

היא מרגישה שהיא מוכרחה ללכת אליהם, לסעוד אותם, לתמוך בהם אבל בתוך תוכה היא מרגישה כמה שזה אוכל אותה, כי כשהיא שם, השיחות קשות, מלאות אשמה וביקורת על כמה שהיא לא בסדר, לא עושה מספיק.

"האם זה נכון?" אני שואלת אותה, "האם את באמת לא עושה מספיק עבורם?" "אני לא יודעת" היא עונה. "אני מרגישה שאני עושה ועושה וזה אף פעם לא מספיק. ואם לא אעשה עוד ועוד אני בת לא טובה." "וחשוב לך לעשות כדי להרגיש שאת בסדר?" אני שואלת. "כן! אני רוצה שהם ירגישו שאני אוהבת אותם" "ומה את רוצה?" "אני רוצה שהם יאהבו אותי" "ואם תעשי מספיק, הם יאהבו אותך?" "כן, אבל זה לעולם לא מספיק. וזה מעצבן כי אני רוצה שיעריכו את מה שאני עושה, שיראו שאני משקיעה ובאה ומביאה ומתקשרת."

"נכון שזה לא רק שם, הלא מספיק הזה?" אני הרי מכירה אותה מקרוב... אני מזכירה לה... "את מוכשרת מאוד ולא רואה את זה. לא מוכנה להכיר בזה. בכל פעם שמישהו אומר לך עד כמה את מוכשרת, את נבוכה ונותנת קרדיט למישהו אחר. מסתתרת. כאילו אומרת- זה לא לי. למה? כי את לא מספיק מוכשרת? כי לא מספיק למדת?"

לא מספיק.... אני לא עושה מספיק, אני לא מוכשרת מספיק, אני לא עובדת מספיק... אני לא יפה מספיק... אני נותנת לאחרים את כל כולי, לפעמים על חשבון הדברים שלי, לרוב במאמץ מאוד גדול שלא רואים ומעריכים. ועל אף כל זה אני מרגישה אשמה ולא אהובה. עם כל מה שאני עושה, עדיין אני מרגישה לא אהובה. "את עצמך, את אוהבת?" נותנת לעצמך? מרשה לעצמך לבחור? נושמת פנימה את המתנות שיש לך? מפנימה עד כמה יש לך?

כל אחד מאיתנו הוא אוצר, ראוי לאהבה מעצם היותו. בואו נגלה את האוצרות שלנו לעולם

צור/י קשר

  • Instagram
  • Black Facebook Icon

טלפון 050-4288859 

arrow&v
arrow&v