אני שונאת אותך!

בכל פעם שהיא אומרת "אני שונאת אותך",

יש בי רגשות מעורבים.

מצד אחד,

זה כואב. אין ספק. זה אפילו מפלח את הלב.

אני משקיעה מה שאני יכולה, לפעמים יוצאת מגידרי עבורה.

מתחת הכאב הזה יושב הרצון בחיבור. חיבור עמוק איתה. כזה שיאפשר לשתינו לדבר מעבר לקונפליקטים.

מצד שני,

יש בי גם קצת שמחה.

אם היא אומרת משהו כזה, היא לא מפחדת להביא את כולה, יש לה ביטחון במקום הזה שנקרא בית, שיאהבו אותה גם ככה.

אני לא העזתי, באף גיל להגיד דברים כאלה.

גם כשככה הרגשתי.

גם כשרציתי שיראו אותי,

שיקשיבו לי,

שתקתי.

רציתי שיאהבו אותי.

הפחד שישנאו אותי היה גדול מנשוא.

הפחד מהתגובה והריחוק בעקבותיה, היה בלתי נסבל עבורי, אפילו אם זה היה רק בדימיון.

וכשהיא אומרת את זה,

זה הפתח שלי להבין בעוד רמה,

למה היא מתכוונת?

מה היא מבקשת ממני?

וליצור מחדש את החיבור.

קודם כל לעצמי.

ואז גם אליה.

לומדת. כל פעם.