• שרון קולר

את בטח לא תסכימי...

מכירים את המחשבות האלה שלפעמים מתגנבות לנו לראש?

"זה בטח לא ילך ואני אצטרך להכין את זה מחדש"

"הוא בחיים לא יסכים לתת לי שבוע חופש"


אני לא יודעת אם אתם יודעים,

אני מורה בתיכון ומלמדת מתימטיקה בכיתות ט'-י"א.

חזרתי לאחרונה ללמד ואני מאוד נהנית מהקשר עם התלמידים שלי,

לחלקם מתימטיקה זה סיוט מתמשך...


היום אמרה לי תלמידה,

"אני צריכה להיות בתנועה כדי ללמוד אבל אני לא יכולה ללכת כל השיעור"

"למה לא?" שאלתי

והתשובה לא אחרה לבוא-

"כי זה יפריע לאחרים אם אני אלך להם מול הפנים כל הזמן,

כי אולי זה לא יעזור לי באמת ללמוד,

כי את בטח לא תסכימי..."

הסתכלתי עליה.

כל כך רוצה ומחפשת את הדרך.


"את יכולה לנסות ללכת מאחורי השורה האחרונה, מה את אומרת?"

"ואם זה לא יעזור לי?"

שתקתי.

נתתי לזה רגע להיות, לשקט הזה.

וגם ידעתי, ששום פיתרון לא יתקבל כרגע.

זה צריך להגיע ממנה.


פתאום היא אמרה, "יש לי רעיון שיעזור לי".

"אני מקשיבה."

"אני זקוקה לחצי שעה בשבוע איתך לבד."

"בשמחה. את רוצה שנקבע זמן שנוח לשתינו?"

"כן."


בתוכי הבנתי כמה ההסכמה הזו לתנועה, היתה חשובה לה.

שזה היה פשוט לקבל אותה, עם כל מה שהיא באה איתו.

והכי חשוב, יצר אמון.

האמון שיש דרך והיא יכולה לבקש הכל ונמצא דרך משותפת.


בשיחה הזו השתמשתי בכלים שונים עליהם אנחנו מדברים בסדנה "להתחבר עם המתבגר"

סדנה שמשנה חיים.

כי כל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו, גדול כקטן.

7 מפגשים, מתחילים ב 4.5.2021

בואו!

לפרטים לחצו כאן



17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול