אולי נעשה שיחה משותפת, את, אני והיא? קודם כל ווידאתי שהבת 17 רוצה את השיחה ולא נגררת אליה. וקבענו. נפגשנו בזום. החלק הראשון הוקדש לנערה. אחרי עשר דקות, לא ידעתי איך להמשיך. ישבתי מול נערה, שלא מכירה אותי. ואני לא מכירה אותה, חוץ מהסיפורים של אמה. לרגע נלחצתי. מה עושים עכשיו?
נזכרתי בסדנת הגישור שעברתי בשנה שעברה, ובתפקיד היחידי שיש לי בתור מגשרת- להתאהב בשני הצדדים שהגיעו. ככה הגדיר את זה המנחה.
נשמתי. הסתכלתי עליה. כל כך צמאה להקשבה. להבנה. ומיד נפתח משהו בשיחה שלנו. בלי מאמץ. פשוט הייתי עבורה, עם המון אמפתיה והקשבה עמוקה. עברה חצי שעה נוספת והרגשתי שזה לא מספיק. עוד עשרים דקות וכבר ראיתי משהו אחר בשפת הגוף, בדיבור.
זה היה מבחינתי הסימן לעבור לשיחה עם האמא. להבין מה הצורך שלה, מה היא מבקשת מהקשר הזה, מהבת שלה.
לשיחה המשותפת הן הגיעו עם המון רצון ולב פתוח. כשסיימנו היו לי דמעות בעיניים והלב שלי התפוצץ מאהבה ושמחה, התרגשות והתלהבות.
איזו פשטות, להביא את הלב.
איזו זכות היתה לי להיות שם, ברגע המיוחד הזה, שהן יוצאות לדרך חדשה.
באותו הרגע הבנתי, שזה הדבר מבחינתי, לעזור להורים ולמתבגרים שלהם, לעלות על הגשר, להתקרב.
וזה אפשרי בכל גיל, גם בגיל ההתבגרות.
Comments