• שרון קולר

היא מעצבנת אותי!

עודכן ב: מרץ 22

כמה אנחנו מחפשים בחוץ....

אתמול הבן הקטן שלי קיבל מכה מהשולחן. הוא הרביץ לשולחן. שאלתי אותו למה, והוא ענה שככה אחותו לימדה אותו. לא הבנתי מאיפה היא למדה את זה. אני מעולם לא אמרתי להם שהחפץ אשם במכה שהם קיבלו.

כשאחד הילדים שלי עצבני, ואני שואלת, למה אתה עצבני? (כן, לפעמים האוטומט שלי פועל לפני המקרבת) לרוב הוא יגיד- כי היא עיצבנה אותי, כי החבר ההוא מטומטם...

אנחנו מפנים אצבע מאשימה החוצה, כדי להדוף את רגשות הפחות נעימים שלנו. יש לנו תחושה שאם נעשה את זה, זה יעלים את הרגשות האלה, יזיז אותם ונוכל לחזור לשקט שלנו. זה גם מגדיר מאוד, מי בסדר ומי לא. מי שאשם ברגשות האלו שעלו בי, הוא לא בסדר. אני, שחוויתי את הרגשות האלה, אני צודק, אני בסדר.

האם זה עוזר? האם הרגשות האלו באמת מתפנים ואנחנו חווים רוגע אחרי שהפלנו את כל האשמה על מישהו אחר? לרוב תגלו שלא. אולי לשניה אנחנו נושמים, כשאנחנו יודעים שלא אנחנו אשמים במה שקרה (לא אנחנו נתקלנו בשולחן, הוא נתקל בנו...) אבל אחר כך אנחנו נשארים עם זה. ואם רבנו עם מישהו על הדרך, גם עם זה אנחנו נשארים.

מה אפשר לעשות? כשעולה בי משהו לא נעים קודם כל לנשום. אני יודעת, זה הכי קשה שיש, אבל גם הכי עוזר. אחרי שנושמים אפשר לנסות ולהבין מה היה שם. בתצפית. (מוזמנים לצפות בסירטון על תצפית בתקשורת מקרבת: https://www.facebook.com/kesherSharonK/videos/2861933150698952/).

התצפית עוזרת לנו לנשום שוב. ולהגיד לעצמי- אני עצבנית עכשיו. אני עצובה עכשיו. רגע להכיל את עצמי.

מה אתם אומרים, אפשרי?

בואו נבחר אחרת. לא מי צודק או אשם. בואו נבחר בתקשורת. שמקרבת.


צור/י קשר

  • Instagram
  • Black Facebook Icon

טלפון 050-4288859 

arrow&v
arrow&v