להגיד לא?

בכל תקופה אני מסתכלת על תובנה שעולה מתוך סיטואציה מסוימת,

וחוקרת אותה לעומק.

יש כאלה שאני חוקרת במשך תקופה ארוכה בגלים, לפעמים יותר ולפעמים פחות.

יש כאלה שאני עובדת איתם לעומק בפרק זמן קצר.

להגיד "לא" ולהישאר בחיים, זה משהו שמלווה אותי כבר כמעט 10 שנים.

בסדנה הראשונה לא הבנתי מה רוצים ממני והמשכתי להגיד "כן".

לא הבנתי מה זה אומר להרגיש מה נכון לי.

עם הזמן, השנים והסדנאות, הבנתי שלהקשיב לעצמי זה לא טריוויאלי.

שאחרי שנים שבהם הרגשתי משהו אחד ועשיתי ההפך, התרגלתי.

ולשמוע את הקול שלי, הפנימי, הצריך חיפוש מאוד גדול.

לאט לאט הקול הזה התגבר ותפס יותר מקום.

עוד לא לגמרי אומרת "לא" אבל מתחילה לזהות אותו בתוכי.

ולאט לאט, גם הביטוי שלו גובר והנה כבר "לא" כמעט ראשון ואכן, נשארתי בחיים :-)

ומתוך התהליך הזה, מתחילה להסתכל על ה"לא" של הילדים שלי.

מזהה שזה ממש מתיש כשהם אומרים לא.

ומה עושים עם הלא הזה?

מציבים גבול?

מקבלים באהבה?

תוך כדי גם למדתי את התקשורת המקרבת וקיבלתי כלים, מה עושים עם ה"לא" של הילדים.

והמטרה, כמו כל "מטרה" בתקשורת, היא קודם כל החיבור, הדיאלוג.

לא לגרום ל"לא" להפוך ל"כן" אלא להבין מה המקור, לכבד את האמירה ומשם להיפתח לצרכים ששנינו חולקים, לרגשות, ולתקשר.

ובתןך זה גם אני בדיאלוג פנימי. בוחנת מתי ה"לא" שלי מרגיש בבטן, מתי בגרון.

ד"ר מארשל רוזנברג אומר שכשמישהו אומר "חצי כן" (הכוונה היא להגיד כן כשלא רוצים באמת), כולם משלמים על זה.

ולאחרונה אני בוחנת מתי אני אומרת "חצי כן". מתי מרגיש לי באמת בנוח להגיד לא.

וכשאני אומרת "חצי כן" לפעמים אני רואה שזה גם משרת אותי.

וזה מעלה בי הרבה שאלות ובעיקר בלבול.

מתי באמת "לא" משרת אותי?

האם יכול להיות שגם "חצי כן" משרת אותי?

האם שיח פנימי מרכך את ה"תשלום" על החצי כן?

ובתוך כל זה,

אני מסתכלת על כל פעם שהילדים שלי מסרבים.

ועל כל הפעמים שהם אומרים "חצי כן".

ומנסה לעודד את הקול הפנימי שלהם להישמע, להתבטא.

לקבל את ה"לא" שלהם באהבה ומתוך זה לפתח דיאלוג,

גם כאן הוא קודם כל פנימי.

מה ה"לא" שלהם בא להגיד לי?

מה אני מרגישה כשאני שומעת אותם אומרים "לא"?

האם זו דחייה? או כישלון בהורות? ואולי להפך, הצלחה?

אין לפוסט הזה באמת סוף. זה אוסף הרהורים ותובנות של כמעט 10 שנים,

מעניין מה יבוא ב-10 השנים הבאות, מחכה :-)