מה זה כל הכינים האלו?

דפוסים דפוסים דפוסים... באחד ממפגשי הקורס לליווי הורים, דיברנו על דפוסים.

התרגיל היה למצוא דפוס עליו היינו רוצים לעבוד. בדרך כלל אני לא זוכרת דוגמאות אבל הפעם היה לי משהו טרי.

יום לפני זה סירקתי את הבת שלי במסרק כינים

ואמרתי לה את כל מה ששמעתי בילדותי במהלך סירוק כינים- "אנחנו חייבות לסרק כל יום! אם את לא רוצה בואי נספר אותך וזהו" "מה זה כל הכינים האלו? וואו, אי אפשר ככה, את חייבת להסתפר!" "אני לא עומדת בזה יותר, כבר כואבת לי היד, מה יהיה עם השיער הזה?" "אין לי כוח לסרק עכשיו חצי שעה, לא יכניסו אותך לבית הספר בצורה כזו!" "את יודעת שאפילו במספרה לא מקבלים עם כינים וביצים?" ועוד פנינים שגרמו לי להרגיש מאוד רע.

הבטתי על עצמי באותו הערב במראה,

הרי נשבעתי כבר אז מול המראה בבית הוריי שלא אעשה את זה לבת שלי

והנה... אותם המשפטים בדיוק. ישבתי עם התרגיל וכתבתי את התצפית הכי מדויקת שיכולתי.

בלי שיפוטים או פרשנויות. כתבתי את כל הרגשות שהיו לי, אז מול אמא שלי והיום מול הבת שלי. הייתי מלאת בושה על מיליון הכינים שבראשי כאילו זו אשמתי באמת.

הרגשתי מאוד אשמה שאני לא שומרת יותר.

לא יכולתי להסתפר, הייתי "מלכת הכיתה" ושיער ארוך היה נחשב לחלק מה"מעמד".

השיער שלי היה קצר ביחס לאחרות כך שזו לא היתה בכלל אפשרות- להסתפר. הרגשתי את התסכול נוכח הכינים בשיער של הבת שלי.

איך אפשר להיפטר מהן?

וכשנפטרים מהן הן חוזרות כל כך מהר.

ואיך זה ייראה שיש לה כינים?

האם זו באמת בושה?

האם זו לא נחלת הכלל?

גזירה משמיים שאין לה באמת פיתרון?

הרגשתי את הייאוש,

את הפחד שלא ישחקו איתה

או יקניטו אותה בגלל זה.

מה זה אומר עלי כאמא?

אני מזניחה אותה? כל כך הרבה רגשות בעניין יומיומי של שתי דקות. ואז חיפשתי את הצרכים שלי, למה אני עושה את זה?

למה אני עושה לבת שלי את מה ששנאתי כל כך בילדותי? אחרי התעמקות ארוכה בצרכים שלי,

הגעתי לצורך שלי בחיבור עם אמא שלי שלא היה נוכח באותן סיטואציות.

להרגיש שאמא שלי איתי, מגנה עלי ושומרת עלי ושיש בינינו חיבור של אמא ובת. ואז הבנתי.

אחרי זמן רב בו חיפשתי איך לייצר קשר קרוב עם הבת שלי,

ולשפוט ולבקר אותה פחות,

הבנתי מה היה חסר לי שם ומה אני רוצה לעשות אחרת.

דיברתי איתה על זה.

סיפרתי לה שחשוב לי הקשר שלנו ושיהיה בינינו חיבור כזה שהיא תרגיש שאני תמיד כתובת עבורה.

דיברתי איתה שננצל את הזמן הזה לשיחה על היום, אם היא רוצה, שנהיה ביחד. זו היתה עבורי הקלה עצומה.

המשפטים המעצבנים והשופטים פשוט נעלמו.

לפעמים אנחנו מדברות תוך כדי, לפעמים היא קוראת ואני מנצלת את הזמן לשקט ונשימה אבל אנחנו ביחד, מנצחות את הכינים 😊

אני רוצה להגיד משהו על אמא שלי. חשוב לי להגיד שאמא שלי עשתה הכי טוב שהיא ידעה ויכלה. היום, אחרי הרבה דברים שעברנו, קשיים ואתגרים וגם הרבה שמחות, יש בינינו חיבור וקשר שאני מאחלת לכל אם ובת ומודה עליו בכל רגע. זכיתי. הפוסט הזה פורסם באישורה למרות שהיא זוכרת שאני הייתי חסרת הסבלנות לסיים עם זה כבר. כל אחד זוכר דברים אחרת 😁 אמא, אין עליך💝