• שרון קולר

מתי המסכים נהיו האויב של ההורים?

עודכן ב: מרץ 22

כשהם קטנים, מידי פעם אנחנו נותנים להם לראות מסך כדי שיהיה לנו שקט... או כדי שייהנו...

ביומיום הם רואים אותנו בנייד, בטלוויזיה, מצלמים אותם, מבקשים שיעשו איזה פרצוף למצלמה, מסתכלים וסקרנים איתם ביחד- מה יצא? ואז...


ברגע שהם מתחילים לבקש בעצמם, (או אולי ברגע שיש להם נייד משל עצמם או ברגע אחר, זה לא באמת משנה) זה כבר לא נוח. זה משהו נוראי שכזה. שגורם לחוסר תקשורת. שהם יושבים מולו ומתנתקים מהעולם. לפעמים אנחנו חושבים שזה אפילו מעיד עלינו משהו, משהו כמו - איזה מן הורים אנחנו?

לפני שבוע פגשתי אמא שסיפרה לי שהילדים שלה רואים ממש מעט, היא כמעט התנצלה שהיא נותנת להם לראות כדי לשתות קפה בשקט...


אז רגע. בואו נסתכל לזה בעיניים.

האם המסך הוא באמת האויב? או פשוט חלק ממציאות חדשה ולא מוכרת לנו? האם לנוכח המציאות החדשה הזו,

אנחנו צריכים למצוא מחדש דרך לתקשורת וזה מאתגר אותנו? האם האתגר והתסכול מובילים להתנגדות ולעצבים סביב זה? הרי מעטים ההורים שיכולים להיות שעה בלי נייד ביד (כולל אותי...) והילדים לומדים מזה שזו דרך לגיטימית לתקשורת,

אז למה יש לנו עליהם ביקורת? למה יש לנו על עצמנו ביקורת? הרי כמעט כל שיחה סביב המסכים מלאה שיפוטים על הילדים,

או ביקורת על עצמנו ובעיקר תלונות על חוסר תקשורת.


אז יש לי חדשות בשבילכם. אפשר ללמוד לתקשר גם מעבר למסכים. אפשר למצוא זמנים שכוללים מסכים והם מהממים

(כמו הסרטון המצורף שעשינו אתמול כל המשפחה בשיתוף פעולה כיפי במיוחד) ואפשר למצוא במקביל זמנים של הקשבה ואמפתיה. זה לא סותר.

להיפך. זה כל היופי. לחיות את הגם וגם. בלי קצוות. ובעיקר... בלי ביקורת.



6 צפיות

צור/י קשר

  • Instagram
  • Black Facebook Icon

טלפון 050-4288859 

arrow&v
arrow&v