מתמטיקה? מי צריך את זה בכלל?

אני שונאת מתמטיקה!

מתמטיקה זה חרא!

בשביל מה צריך ללמוד את זה בכלל?

מה יעזור לי פונקציות בחיים?

אוף! אני כל כך גרועה בזה!!!!

מידי יום אני שומעת את התלמידים שלי ולרוב שותקת.

הם מחמיצים פנים כשאני באה ואומרים לי, זה לא את, זה מתמטיקה...

אני יודעת מה מתמטיקה עושה להם.

מתמטיקה הפך עם השנים למקצוע מאוד רגשי,

כזה שיש סביבו המון אמוציות,

הוא מעלה רגשות כמעט בין רגע,

לרוב לא נעימות.

למה?

למה זה מקצוע שמעורר כל כך הרבה פחדים וחרדות?

אולי זה בגלל המשקל ששמו עליו?

לפעמים יש תחושה שהמשוואה היא-

לא טוב במתמטיקה=נועד לכישלון בחיים.

כמה לחץ זה יוצר?

כמורה למתמטיקה, בנוסף ללימוד החומר, אני נדרשת,

להכיל

("אני לא נכנסת לשיעור!")

לתמוך

("מה את רוצה? אין לי מושג!")

לייצר חוויות מתקנות של הצלחה

("אני כישלון במתמטיקה!")

לחדש את חדוות הלמידה והסקרנות

("זה בכלל לא מעניין אותי!")

ולראות הרבה מעבר.

כהורים אנחנו שומעים את אותם המשפטים בבית.

ברגעים כאלה עוזר לי רגע להבין קודם את עצמי-

מה אני באמת חושבת על מתמטיקה?

מה אני משדרת מתחת למילים?

כמה אני חיה את המשוואה הזו?

מה הייתי רוצה בשביל הילדים שלי, כחוויה לימודית אותה יקחו לחיים?

בתור ילדה ואחר כך נערה, כל כך אהבתי מתמטיקה, לא פלא שזה מה שאני מלמדת היום. הייתי מאוד רוצה להעביר את ההנאה הזו גם לילדיי.

אבל...

הם שונים ולא אוהבים את זה כמוני, ולי יותר חשוב שיצאו בתחושת מסוגלות מבית הספר.

איך גורמים לזה לקרות?

זה המקום מבחינתי לשיח סביב זה בבית,

עם הילדים, איך הם רואים את הדברים?

איך הם מרגישים?

למה הם זקוקים מאיתנו?

איך אפשר לתמוך את הלמידה שלהם?