כשאומרים לי מה אני צריכה לעשות, אני מיד מתכווצת... מה פתאום צריכה? ואם אני לא רוצה? אני חייבת? ואם אני נורא עמוסה, גם אז אני צריכה? הצריך הזה מרוקן לי את הצורך בזרימה. כאילו מישהו בבת אחת הוציא לי את האוויר.
לפעמים כשצריך אני בכלל לא מצליחה לתפקד. לא עושה כלום. כמו הפגנה ילדותית שכזו, אבל האמת היא שאני פשוט לא מסוגלת אין לי אנרגיות לעשות, כשצריך.
הכי אני שונאת את המשפט, "מה לעשות, צריך" וכן, גם עם הילדים שלי אני מחפשת סיבות הגיוניות, לעשות דברים, אולי בדרך נעימה יותר, אולי לא עכשיו, מוצאים את הדרך לעשות מתוך מקום של הבנה, של רצון ולא כי "צריך"
וזה עובד. הרבה דברים שחשבתי שצריך לעשות, כשחשבתי על זה, התחלתי להינות יותר לעשות אותם, כי הבנתי את הצורך שלי שעומד מאחוריהם ואז יש פחות צריך אלא יותר רוצה
וגם עם הילדים, המתבגרים בעיקר, אם תעברו להשתמש יותר ברוצה ופחות בצריך, יהיה יותר קל לכולם תנסו :-)
איך עושים את זה? עוברים לשפת הצרכים (ולא הצריכים), בעזרת הכלים של תקשורת מקרבת (NVC)
Comments