פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון

"פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון."

פעולה פשוטה, לפתוח את הידיים?

היום ישבתי אחרי הטיפול שאני מקבלת, לקבל את הדברים מהמטפל.

שמתי לב כמה קשה לי לפתוח את הידיים בתנועת קבלה.

תוך כדי ישיבה שאלתי את עצמי, האם ככה אני גם בחיים?

כמה קשה לי לקבל?

לקבל רעיונות חדשים,

לקבל מתנות מאנשים,

לקבל מחוות של תשומת לב ונראות?

לקבל מחמאות?

לקבל ביקורת?

כמה מהדברים האלה אני הודפת,

או חוסמת?

אני שמה לב, שלפעמים כשאני מקבלת, אני בתחושה שזה לא באמת מגיע לי.

בא לי להרגיש שכשמישהו נותן, זה כי אני באמת ראויה לזה.

כשמישהו נותן מכל הלב, זה הזמן שלי להתרחב לתוך זה, להסכים לקבל.

להסכים לצמוח ולגדול לעוד מקומות בתוכי שמרגישים שמגיע להם, לא ממקום רברבני, ממקום של התפתחות.

איזה כיף זה לקבל מחמאות?

ומבאס לקבל ביקורת?

לאחרונה אני יותר ויותר שמה לב, כמה כשמישהו מבקר אותי, אני ממש יכולה להאמין למה שהוא אומר.

מצד שני, כשמישהו מחמיא, אני לא מצליחה לקחת את זה פנימה, להאמין לזה ובעיקר לקבל שהוא רואה בי משהו, שלא ברור למה אני לא גדלה לתוכו.

התרגלתי להקטין את עצמי, את זה אני זוכרת מגיל אפס.

ובאתי לעשות כאן משהו אחר.

ללמוד לגדול.

להתרחב ולהאמין בי.

ואז אני נזכרת במה שאני מלמדת.

כשמישהו מבקר אותי, זה כי יש לו צורך שמבקש מענה, אולי אוכל ביחד איתו למצוא את הצורך?

ואז להבין את הביקורת ממקום אחר.

זה לא אומר עלי כלום, הביקורת.

ובאותה מידה, כשמישהו מחמיא לי, זה כי יש לו צורך שנענה, אולי אוכל ביחד איתו למצוא את הצורך?

ואז גם המחמאה לא אומרת עלי כלום.

אולי רק שעזרתי לו למלא צורך.

ולתוך זה אני יכולה להתרחב.

לפעמים הנבירה הזו בתוך עצמי מרגישה עול,

לא סתם קוראים לזה עבודה פנימית, זו עבודה!

אבל אם מסתכלים על המשמעות שלה, אפשר גם לעשות אותה בכיף. הכל עניין של פרספקטיבה.

תקשורת מקרבת מלמדת שפה של חיים, של צרכים, ואני כל כך אוהבת את המתנה הזו.

בא לי להתרווח לתוך זה, בקלות.