ישנו מחוץ לבית בבית של משפחה. עשר בלילה ואני נכנסת להרדים את הבן 4. מגלה שגם הגדול בחדר, נכנס למיטה ("טעות" מספר 1...) נשכבת ליד הקטן ואומרת לילה טוב (אופטימית משהו...) שניהם מתחילים לדבר, לספר בדיחות ואני,אני מרגישה את הגל עולה. גל של כעס, לחץ, אני חושבת לעצמי, מה, הגדול לא יכול להבין שזה כבר ממש מאוחר, בטח לקטנצ'יק שכבר גמור מעייפות? מרגישה שנכנסת בי רוח לחימה, אני חייבת להשתלט על העניינים, שיהיו בשקט, הם לא יירדמו אם ימשיכו לדבר, הם ילכו לישון ממש מאוחר... ומה על כל התוכניות שיש לנו למחר ליום כיף? הם יהיו עייפים כי יקומו בטח מוקדם ואז יהיו עצבניים, זהו, הלך היום כיף. רגע. נושמת. ואז נכנסת האמצעית להגיד לילה טוב לשלושתנו. לא מוותרת על חיבוק ונשיקה לכל אחד ושוב... מה היא עושה? אני חושבת לעצמי. היא מכניסה אור לחדר, מעירה את כולם (כאילו היו קרובים לשינה... פחחח....) כמה שהיא לא בסדר...("טעות" מספר 2...) ואז יוצא לי החצי איום חצי הסבר- אם לא תרדמו בשעה סבירה (מה זה אומר "שעה סבירה", אפילו אני לא מבינה בשעה עשר וחצי, שהיא כבר שעה לא סבירה) לא יהיה שווה ללכת מחר לגן חיות כי לא יהיה מספיק זמן (לא שווה ללכת לגן חיות? מי שמע על חיה כזו, תרתי משמע... 😄 ומה זה מספיק זמן?) רגע. שוב נושמת. מה קורה לי? הרי כל מה שהם צריכים זה רגע להיפרד מהיום, לנשום את החושך והלילה אחרי יום מלא התרגשויות ולהיכנס לאט לאט לחלום. הרי למדתי כבר בשבועות האחרונים שככל שאני פחות מתערבת ומפריעה להם זה קורה יותר מהר- כי הם נכנסים לרוגע שכזה (גם אם זה תוך צחוק משחרר ולא נשמע ככה) ואני לא מפריעה להם בתהליך הזה של הפרידה מהיום. כי אני נוכחת בשתיקתי ולא מתפרצת בחוסר נוכחות וזה נותן להם את השקט להירדם. נשמתי. נרגעתי. ויתרתי על רוחות הקרב. אחרי חמש דקות הם הפסיקו לדבר. אחד נרדם מיד ולשני לקח עוד כמה דקות. ואני הרגשתי טוב שהצלחתי. הצלחתי לתת להם ללכת לישון בלי צעקות תוכחות הטפות ואיומים (כמעט). נרגעתי בעצמי וזה שינה את כל האווירה. לעצור ולהקשיב. להקשיב לעצמי ולצרכים שלי ושל הילדים מתחת לפני השטח. אלו שני הדברים החזקים שלמדתי בתקשורת מקרבת. מזמינה גם אתכם ללמוד ולהשתמש בכלים הפשוטים של הגישה בליווי אישי בקליניקה או במפגש מקוון.
Comments