שיעורים פרטיים? לא אצלנו...

לא עכשיו"

-אז מתי?

"לא יודעת, נו, מתישהו"

-אבל המבחן מחר!

"בסדר, אני אסתדר כבר"

-אולי ניקח לה שיעורים פרטיים?

-בשביל מה שיעורים פרטיים עכשיו?

אני יכולה לעזור לה, אני יודעת את כל החומר!

גם אתם הורים שיודעים את החומר?

גם אצלכם זה נגמר בפיצוץ?

כולנו באמת יודעים את החומר,

מתמטיקה או ספרות, זה לא משנה,

איכשהוא הסיטואציה הזו שההורה מלמד את הילד/עוזר לו בשיעורי בית או להתכונן למבחנים, מסתיימת לא בטוב בלשון המעטה...

למה?

מה יש שם בין ההורה והילד שיכול להגיע לפיצוצים?

אני מנחשת שמנקודת המבט של הילד זה יכול להיות למשל-

האם אני באמת יכול לטעות?

האם זה יתקבל בהבנה או שאקבל מבט כזה מאוכזב?

מה אבא/אמא יחשבו עלי?

אולי כבר לא אהיה הילדה החכמה שלהם?

אם אני לא יודע, זה אומר שלא הקשבתי בכיתה?

שוב חלמתי? מה יהיה איתי?

או שיגידו לי - "אם לא הבנת, למה לא שאלת את המורה שתסביר שוב?"

וואי, למה לא שאלתי שוב...

אבא, אתה יודע כמה זה מפחיד?

בכיתה ירדו עלי שלא הבנתי, יקראו לי סתומה, לא ירצו להיות איתי בהפסקה... זה מחיר גבוה מידי!

בעצם, כמעט כל מה שנגיד בתור הורים, יכול להתפרש כשיפוט ולהכאיב.

ואנחנו? אנחנו רק רוצים לעזור...

אנחנו רוצים שהילד יצליח.

גם זה לכשעצמו מעלה מחשבות ורגשות לא פשוטים -

מה יקרה אם הוא לא?

אם היא תכשל במבחן, איך היא תתמודד עם זה?

מה יהיה על העתיד שלו אם הוא ייכשל במתמטיקה?

כל מה שאני רוצה עבורה זה שיהיה לה טוב, במה היא תעבוד אם לא תהיה לה בגרות?

הכל מתנקז לתרגיל הבודד, לשאלה הזו, עד כמה אני תומך בילד שלי?

עד כמה אני עוזרת להצלחה שלה לחיים?

שני הצדדים האלה,

שלא מדוברים בדרך כלל,

מביאים המון לחץ ומתח לסיטואציה כביכול פשוטה וימיומית.

מה איתכם?

האם אתם עוזרים לילדים וזה עובר בשלום?

מעדיפים שיעורים פרטיים?