אני לא מבינה!

אני לא מבינה. כמה פעמים המשפט הזה עבר לי בראש ולא אמרתי אותו. במקום זה,

הנהנתי, לפעמים אמרתי 'כן' רפוי כזה, כאילו מבינה.

ובתוכי, לא הבנתי. רציתי להבין. אבל התביישתי.

התביישתי לשאול.

מה יחשבו על השאלה שלי?

מה יחשבו עלי?

בב"יס יסודי הייתי "מקובלת"

והיה חשוב לי לשמור על ה"מעמד" שהתלווה לזה.

אז לרוב,

שתקתי.

גם כשהיתה שאלה,

וידעתי את התשובה,

שתקתי.

אולי זו לא התשובה?

ואם אטעה,

מה יחשבו עלי?

ובעיקר זה הציק לי בתור נערה.

כשכבר הייתי בתיכון.

ובשיחות בין חברות,

לפעמים לא הבנתי.

לא תמיד העזתי לומר,

שאני פשוט לא מבינה.

את המילה הספציפית הזו,

או את ההקשר האחר.

רציתי להבין.

ולפעמים אחר כך בדקתי,

כדי להבין בפעם הבאה...

ולפעמים, פשוט לא הבנתי.

ונשארתי עם זה.

ביחד עם המחשבה שהחברות שלי חכמות יותר.

יודעות יותר.

עם הסתכלות כזו מלמטה.

עם השנים למדתי שאני לא כזו טיפשה.

שיש לי אולי זיכרון יותר קצר,

שבטוח גם איזו קשב וריכוז ברמה כזו או אחרת,

אבל להגדיר את עצמי כ'טיפשה',

לא יקדם אותי לשום מקום.

ניסיתי לברר על איזה צרכים עונה לי,

השיפוט העצמי הזה.

החוסר ביטחון הזה לשאול.

והבנתי, שלבקש הבהרה,

יכול לעשות לי,

וגם לבן השיחה שלי,

רק טוב.

שהרבה יותר צרכים,

שלי וגם שלו או שלה,

יענו, אם פשוט אשאל.

זה לא היה תהליך מהיר,

להפך.

וגם היום לפעמים אני מתביישת.

אבל כשאני נזכרת,

כמה טוב זה יכול להביא,

אני אוזרת אומץ.

ושואלת.