תקני לי!!

"אמא, אני רוצה שרשרת!"

"תראי איזה יפה, אני ממש רוצה, תקני לי?"

"אבא! הגאדג'ט הזה זה הדבר הכי מגניב, אני חייב כזה, תקנה לי!!"

תקני לי, תקנה לי!!!

דיייי!!!!

זה כל מה שעובר לי בראש באותו הרגע.

בעצם גם עובר לי,

כמה אפשר כבר לקנות?

לא קניתי לה מספיק?

איפה הגבול?

זה כל מה שמעניין אותה! רק קניות! מה יצא ממנה?

שקל היא לא חוסכת, יש לה, היא ישר מבזבזת. ומבקשת בלי סוף.

כמה שקונים זה לא מספיק.

ולפעמים, העיקר לקנות. לא משנה מה.

אפשר להוציא כסף היא באה, אי אפשר לא באה.

טיול? סיוט!

קניון? בטח!

מה, יש לי בת כזו שיטחית?

השפע מוציא אותה מדעתה, אני קובעת ביני לביני.

ואחרי שנתתי לכל זה לצאת,

אני נושמת.

כן, הקניות האלה באות למלא איזה חוסר.

מה החוסר הזה?

בנוכחות?

במקום?

מה היא מבקשת?

ודרך השאלות האלה אני מנסה להתחבר אליה.

לחבק אותה על שלל חלקיה,

וללכת איתה לקניות.

ולשם להביא את הריפוי שבנוכחות.

מבחינתי זה אומר קודם כל להסתכל על זה ממבט אחר, זו הדרך שלה לבקש את הנוכחות שלי.

ואז לשבת לרגע לדבר.

מה היית רוצה לקנות?

למה את זקוקה?

דרך זה לפתח את השיחה למלא דברים אחרים שבחיים שלה.

להקשיב לה,

להכיר אותה באמת, יותר לעומק.

איזו הזדמנות!

בסוף אני גם אומרת מה חשוב לי- שנהיה ביחד, שנשמור על גבולות התקציב, שנגדיר מראש מה קונים.

מסכימות?

יאללה, לקניון!

מוכר?

חשוב לנסות בבית

נ.ב. הפוסט מבוסס על סיפור אמיתי אך לא על ילדיי הפרטיים.