מי יסדר את החדר הזה?!?

אני מעבירה סמרטוט בחדר שלה (בכל זאת, זה הממד)

ותוהה ביני לביני, מה אנשים היו חושבים עלי עכשיו אם היו רואים את זה?

מה לא עשיתי כדי שהחדר שלה יהיה מסודר?

עונשים (כשעוד לא הכרתי תקשורת מקרבת),

הסכמים (אחרי שהכרתי תקשורת מקרבת),

פרסים (כשהתייאשתי מהסכמים)

מתמרצים,

לסדר ביחד (מלא תסכול, עצבים, ואנרגיה נוראית)

שהיא תסדר לבד,

לא חושבת שיש משהו שלא ניסיתי.

אני זוכרת את שולחן הכתיבה שלי כשהייתי נערה.

ידעתי איך לשלוף את המחברת הנחוצה מהר הדברים שהתנוסס, בגאון יש לומר, על השולחן.

אני זוכרת את השולחן של אח שלי, לידי, מסודר פי אלף.

אני זוכרת את ההורים שלי,

מתי תסדרי?

אני זוכרת את הכיווץ שלי מול התסכול שלהם.

ואני מסתכלת על עצמי בתור אמא, שמצפה ממנה להיות יותר טובה ממני...

רוצה שיהיה לה קל למצוא דברים, וכשהיא לא מוצאת וקשה לה, קשה לי.

רוצה שהדברים שעל הרצפה לא יישברו ויישבר לה הלב, ואז שוב יהיה לי קשה.

בסופו של דבר הבנתי שחשוב לי הסדר, יותר ממה שחשוב לה.

שקשה לי, יותר מאשר שקשה לה.

ויותר מזה הבנתי, שאני לא יכולה לגרום לה שזה יהיה לה חשוב.

אני יכולה למצוא את הדרך הנעימה לשתינו שנוכל לחיות בשלום עם המצב.

את נהנית מהבלאגן הזה???

לא איכפת לי, היא אומרת.

לתקופות ארוכות שיחררתי.

לפעמים חזרתי לכל מיני שיטות שאני לא אוהבת, כשהרגשתי שכבר אין ברירה.

לאט לאט נפתח הדיאלוג בינינו,

מה מפריע לה כשאני מציקה לה על - לסדר.

מה מתאפשר מבחינתה,

מה הייתי רוצה,

מה אני אומרת שקשה לה איתו,

איך אפשר אחרת, שיהיה לשתינו יותר קל,

מה אני עושה שמכווץ אותה,

ואיך אפשר לנשום יותר ביחד.

מצאנו את הדרך למצב שאני שלמה איתו ומעבירה סמרטוט באהבה.

תודה אהובה שלי על הדרך המשותפת,

את עומדת על שלך ומאפשרת לי להציץ לנבכי ליבך,

אני לומדת ממך המון