בתחילת מפגשים של סדנאות, אני אוהבת להקריא שיר, שיר השראה, כדי להכניס לאווירה, כדי לקבל משהו עמוק להמשך המפגש.
השיר הזה מלווה אותי כבר כמעט 3 שנים. הוא מדבר בעיני את הקונפליקט הגדול של תקשורת, מתי לשתוק ופשוט להיות נוכח, בהקשבה נקיה? מתי לדבר כדי לתמוך, לעודד, לתת אמפתיה?
הקונפליקט הזה נמצא בתוכנו, לפעמים אנחנו מודעים אליו, לפעמים פועלים מתוך דפוסים כאלה ואחרים, והשיר הזה כאן כדי להזכיר לנו, שגם שתיקה היא תמיכה. גם שתיקה יכולה להיות אמפתית ומעודדת. שתיקה יכולה להיות כל מה שתיצקו לתוכה.
Comments