"אמא, אני מגיע בעוד חצי שעה, את באה לקחת אותי?" טאדדדם..... טאדדדם... הראש שלי מתחיל לטחון- לקחת אותך? לצאת בקור הזה החוצה? לנהוג את כל הדרך הזו עד לצומת ובחזרה? אני אמצא לך טרמפ. הנה מצאתי. אתה לא רוצה לנסוע בטרמפ הזה? ברור, אתה רוצה את אמא... אני מזה מבינה אותך. אחרי יום שלם מחוץ לבית, משבע בבוקר וכבר תשע בערב, הכי כיף לראות את אמא, לקבל חיבוק מכיל ואוהב, אבל אין לי כוח!! ובטח לא חשק. ועל רצון אין בכלל מה לדבר! ואתה גם צריך להבין שאם יש טרמפ מוכר עולים, לא תמיד בוחרים... והרעמים בחוץ לא הופכים את זה ליותר נעים... אבל גם אתה בחוץ, מחכה לטרמפ, ועוד טרמפ... והרי אתה גר בחור הזה שאין אליו אוטובוסים כי אנחנו רצינו... הייתי צריכה לקחת את זה בחשבון כשעברנו לפה, שאני אצטרך לנסוע בשעות כאלו, בימים כאלו... אז לבוא לקחת אותך? אולי תנסה בכל זאת את הטרמפ? טוב? סבבה. לא באמת סבבה, הא? אני שומעת בקול שלך. טוב, אני באה לקחת אותך. ועוד רעם מזכיר לי כמה קר בחוץ... טוב, מחפשת לך עוד טרמפ... מרגישה אשמה על הקור שאתה עומד בו בחוץ... על המקום שאנחנו גרים בו, על החוסר רצון לנסוע... נעה בין הרצונות והצרכים שלי לבין שלך... נעה על סקאלת הפחד, בושה אשמה.... איזו מן אמא אני? מכינה מהר חביתה והנה אתה מתקשר אחרי הטרמפ השני ואני באה לקחת אותך מהישוב הסמוך. ופשוט, מדברת איתך על זה. על כל הקולות האלו שרצו לי בראש. על הרצון להיות עבורך, על הרצון להקשיב לעצמי, מקשיבה לך ורואה שאתה בסדר. שבין הדברים גם הקשבתי לך לגבי הטרמפ שלא רצית. שבסוף אולי גם הקשבתי קצת לי. ובין הקווץ' שיש לי עכשיו בלב, ובין המציאות, אולי יש שביל מאוזן, שבו אנחנו בסך הכל בסדר 😇
