יש לפעמים פער מאוד גדול בין-
מה שאנחנו אומרים לילדים שלנו, ערכים שאנחנו מאמינים בהם, ורוצים ללמד את הילדים שלנו לפעול על פיהם,
לבין ההתנהגות שלנו, מה שאנחנו אומרים במצבים מסוימים, מבלי לשים לב שזה ממש נוגד את מה שחשוב לנו להעביר להם.
למשל...
"אתה יכול להגיד 'לא' אם אתה לא רוצה, אתה לא חייב לעשות מה שהחבר שלך אומר לך לעשות" (הערך שאנחנו מבקשים ללמד)
"מה זאת אומרת אתה לא רוצה ללכת לבית הספר? אין כזה דבר. אתה חייב" (בעצם, זה לא באמת משנה מה אתה רוצה או לא רוצה, יש מציאות)
"למה אתה לא רוצה ללכת לסבתא? אבל כולנו הולכים, יאללה, תתלבש" (שוב...)
דוגמא אחרת-
מסר גלוי: "מה איכפת לך מה חושבים עליך ומה אנשים יגידו תעשי מה שאת חושבת!"
מסר סמוי: "תראי אותה, איך היא לבושה, לא איכפת לה מה יגידו עליה?"
מתי זה קורה? כשאנחנו מאוד רוצים להעביר לילדים שלנו ערכים- שיעמדו בזכות עצמם, שיהיו "עם עמוד שידרה" ומצד שני, החיים כאילו "כופים" עלינו מצבים של חוסר ברירה.
אבל יש ברירה. בכל מצב ובכל סיטואציה. קוראים לה דיאלוג.
ולעתים אנחנו חושבים, מה דיאלוג עכשיו, זה יקח מלא זמן! למי יש כוח? ואנחנו גם ממהרים…
אבל ויכוחים לוקחים לא פחות זמן. והרבה יותר כוח. ומה יוצא מזה בסוף?
ואיזה מסר אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו?
האם זה המסר הגלוי-
"למה אתה מרביץ לאחיך? אפשר לשבת ולדבר על זה!"
או המסר הסמוי-
"יאללה. שים נעליים. הולכים." שמביא חוסר הידברות או התחשבות במה שהילד מרגיש?
אני מזמינה אתכם לשיחה בדיוק על זה.
מהן האמונות שמגבילות אותנו בתור הורים ביחסינו עם המתבגרים שלנו?
מהם השיפוטים והביקורות שעולים בנו על המתבגרים שלנו, עלינו, בתוך סיטואציות מאתגרות?
איך אפשר לנהל דיאלוג מקרב כך שנצא מכל קונפליקט מתקשרים ומחוברים יותר זה לזה?
Comments