יצאנו לטיול ב-7 לפנות בוקר!
שלושת הילדים ואני.
זה לא נדיר.
זה כפליים נדיר!
גם קמתי מוקדם, גם מאיה קמה מוקדם וגם יצאנו!
והכי... מאיה יזמה את זה!
והיא הרי לא סובלת טיולים...
בקיצור, סיכוי של לוטו בערך.
אחרי רוב הטיול,
הראל רוצה לרוץ עד הבית, יאיר איתו
ומאיה, שמתנגדת לזה שהם ירוצו עד הבית,
לא מספיקה להגיד משהו...
אני מסמנת ליאיר שזה בסדר והם מתרחקים...
ןהיא, הפיוזים שלה עולים.
הוא הרס לי את הטיול!
אני לא רציתי שהוא ירוץ!
זה היה אמור להיות טיול מאחד, כולנו ביחד!
הטיול המושלם!
ועכשיו לא נצא בחיים לכזה טיול יותר....
וכל היום שלי הלך.
הוא הרס לי את המצב רוח לכל היום!
וואו... לזה לא ציפיתי.
כמעט 8 בבוקר.
בחוץ קר.
בקושי קפה שתיתי...
עד עכשיו היה ממש כיף...
מה היא רוצה?
למה היא צריכה להשתלט על הכל?
זה חייב להיות רק בדרך שלה?
ואם למישהו יש רצון אחר?
הרי ברור שעוד חצי שעה היא כבר שוכחת מזה והכל יהיה בסדר...
ואפשר מחר עוד טיול...
אולי עדיף שאשתוק.
אם אין לי גרם אמפתיה לכאב שלה, עדיף לשתוק אני מזכירה לעצמי.
אבל היא המשיכה...
חרא קטן. זה מה שהוא.
למה הוא חייב להרוס הכל?
ולהפריע כל הזמן?
הוא הרי הבטיח לא להפריע בטיול!
ובראש שלי -
אבל איך ילד בן 6 יכול להבטיח משהו כזה?
איזו בקשה מופרכת....
נו באמת מאיה...
קצת גמישות לא הזיקה לאף אחד.
ואני עדיין שותקת.
ולאט לאט נושמת.
רואה עד כמה שהיא כואבת.
לכי הביתה. אני לא חוזרת כי אני רק ארביץ לו.
באמת.
אני רואה עד כמה כואב לה.
עד כמה היא לא רוצה להכאיב לו.
אבל מאוד רוצה שידעו כמה כואב לה.
שיהיה לכאב שלה מקום.
חשוב לך שהוא ידע כמה כואב לך?
כן! ושהוא יסבול גם!
כדי שירגיש ממש את הכאב שאת מרגישה עכשיו?
כן! אני לא נותנת לו היום לראות בטלפון שלי כלום!
עוד ועוד אמפתיה,
עוד ועוד חיבור לכאב שלה...
הוביל אותנו הביתה.
כשהגענו,
היא כבר פחות כעסה.
היא כבר נשמה בעצמה.
ואפילו צחקנו בדלת הכניסה...
לתת מקום לכאב,
כשכל כך הרבה הגיון בראש זה לא פשוט.
זו למידה אפשרית.
