טעות, טועים, טעינו?

אבא: "תגידי,למה השארת את הבטריה בתוך הפנס? הרי ביקשתי ממך להוציא אותה כשתסיימי" שירה: "אבל היתה בפנים בטריה אחרת אז החלפתי בחזרה כפי שזה היה" אבא: "לא נכון! זה היה ריק. אני מבקש ממך להחזיר דברים כפי שקיבלת!" שירה: "אבל היתה בפנים בטריה לא טובה אז החלפתי ואז החזרתי כמו שזה קודם…." או זה- אמא: "מה פתאום אתה עושה עכשיו שיעורי בית? למה לא עשית בצהריים?" בן: "עשיתי בצהריים אבל נשאר לי עוד" אמא: "אז למה יצאת לשחק עם חברים, אם היה לך עוד?" בן: "כי שכחתי שיש לי עוד" אמא: "שכחת? וגם שכחת שעכשיו מאוחר ולא עושים שיעורים אחרי 21" בן: "אבל שכחתי ועכשיו נזכרתי אז אני עושה" כמה פעמים שיחקתם את המשחק הזה 'מי צודק'? הרי אנחנו בתור הורים, שקובעים את החוקים, תמיד צודקים. אנחנו יודעים איך הפנס אמור להישאר באיחסון (ללא בטריה) ומתי אמורים להכין שיעורים (בצהריים…) ומהו סדר העדיפויות הנכון (חברים אחרי חובות ושיעורים). ומה עם הילדים שלנו? אלו שכבר מתחילים לפלס להם דרך בעולם, כמעט או כבר מתבגרים, מה הם חווים? שהם (שוב) טעו? שמגיע להם עונש על הטעות? כי גם הויכוח הזה, הוא סוג של עונש.

גם המורים בבית הספר יודעים להגיד לילדים שלנו מתי הם טועים. בכל פעם שהם עונים לשאלה לא נכון, הם שוב טועים, ואפילו יורד להם ציון. והנה שוב, עונש. אנחנו מצד אחד אומרים לילדים שלנו שמותר לטעות, חשוב ללמוד מטעויות, אבל כשהם לפי שיקול דעתנו טועים, שוב מגיע הויכוח. ובויכוח הזה אנחנו מנסים להסביר להם למה הם טעו (לדעתנו) ולמה הם אשמים (הטועים) במה שקרה. והם, מבינים, מפנימים, מתווכחים כדי לא להיות אשמים, אבל אז מתפתח אצלם מנגנון הביקורת הפנימית, שמעניש אותם בכל פעם שהם יטעו בעתיד. וזו לא ביקורת בונה. זו ביקורת מאשימה, מענישה שלא מאפשרת צמיחה כי אין חמלה עצמית באותו הרגע. אסור לטעות? צריך תמיד לשאוף להיות צודק? מה המסר שהמתבגרים שלנו מקבלים מאיתנו, מהעולם?

הרבה פעמים אמרתי, מי שלא עושה לא טועה. היום אני מבינה שאין כזה דבר באמת טעות. כי "אם אין טוב ואין רע, יש למידה" (האוניברסיטה הקוסמית), הרי שמכל צרימה בדרך נוכל לצמוח ולהתפתח, להיות בחמלה לעצמנו אם נפגענו ולהמשיך הלאה, בדרך חדשה ונעימה יותר, זורמת יותר. לחיי התחלות חדשות וסיומות מלמדות.