אתמול דיברתי עם הבן הגדול שלי על הצלחות וכישלונות בכל מיני תחומים. הוא כדורסלן בנשמתו וציטט את מייקל ג'ורדן- "החטאתי מעל 9000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק...ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי."
כשחשבתי על הציטוט הזה לעומק בערב,
והסתכלתי על עצמי,
כותבת פוסטים על ההורות שלי,
שמתי לב שגם הם מספרים רק הצלחות שיש לי.
הפעמים שבהן אני מצליחה למצוא את הדרך להתחבר לעצמי,
לא לפעול באוטומט,
לא לצעוק ולאבד את עצמי בתוך הכעס,
התסכול,
החוסר אונים
או הפחד…
וברור *לי* לפחות,
שלא תמיד זה ככה.
כי זו שפה, ושפה לא לומדים ביום אחד.
גם לא ביומיים.
לא הצלחתי ללמוד הולנדית אחרי 3 שנים שגרתי באמסטרדם,
אז לשנות דפוסים,
הרגלים של שנים,
משפטים שטבועים בי עשרות שנים,
כנראה שלא אוכל לשנות כל כך מהר.
זה היה תהליך, זה עדיין תהליך,
ואני חוגגת בכל פעם שאני פועלת אחרת,
מקרבת ולא מרחיקה.
ולפעמים אני פועלת באוטומט,
"שולפת" עונשים או משפטים שאפילו אני באותו רגע מתכווצת מהם.
והשאלה הגדולה מבחינתי זה מה עושים ברגע שאחרי.
ברגע שהבנו שזו לא הדרך בה רצינו לפעול.
אחרי שאני פועלת באוטומט, מה אני עושה?
האם אני נשארת עם זה בתוכי?
האם אני בחמלה כלפי עצמי, לומדת ממה שקרה וממשיכה במרץ קדימה כדי לנסות בפעם הבאה לעשות משהו אחר שאני יותר מאמינה בו?
האם אני מצליחה לדבר עם האדם שמולי,
נותנת לו אמפתיה על מה שקרה, ביני ובינו כדי לרפא את הפצע או השריטה שנוצרה שם?
כל אחד מהדברים האלה לפעמים קורה ולפעמים לא.
אנחנו בתהליך.
וחשוב לי איך התהליך שאני עוברת,
השינוי שאני מנסה להנחיל בעצמי ובבית מהדהד הלאה.
כל פעם עוד קצת.
ואני רואה איך הילדים עוברים איתי את התהליך.
לפעמים הם גם עוברים צד, לצד המקרב,
ואני יושבת בצד ושמחה על הכלי הזה שנכנס לחיינו.
ובקשר לציטוט הזה, של מייקל ג'ורדן,
גם אם אני לא מדברת בהצלחות וכישלונות
(כי אני מנסה לוותר על החשיבה הדיכוטומית הזו (ועל זה בפוסט אחר…),
הפעמים האלו בהן אני חוזרת להתנהגות הרגילה שלי,
מדגישות לי את הפעמים שבהן אני עושה אחרת,
מתקדמת, מתפתחת וצומחת.
בהצלחה לכל מי שבדרך 🙏
*קרדיט על התמונה לTom Kenar קרוב משפחה יקר,
שבכישרון רב מתעד את העולם. תודה תום ❤️
