אמא שהגיעה לליווי אישי,שאלה האם לאפשר לילד שלה, בן ה- 14, להישאר בבית כששאר המשפחה (הורים ואחים) יוצאים לאירועים משפחתיים או לחייב אותו לבוא... הוא מבחינתו לא רוצה להצטרף לפעילויות משפחתיות, מגניבות ככל שיהיו ומעדיף להישאר בבית.
האם לשחרר או לחייב להצטרף?
כמו בכל סיפור, יש לכך שני צדדים. צד אחד, ההורים. מה חשוב לנו, ההורים, לייצר במשפחה שלנו? האם דרך הטיולים והפעילויות אנחנו רוצים להגיד שחשוב לנו להיות ביחד? לייצר חוויות משותפות כדי להתקרב? האם בפעילויות האלו נוצרים רגעים של ביחד? כאלה שמחזקים את התקשורת ביניכם?
מה חשוב לכם? שיווצרו רגעים של שותפות, שעוזרים אחד לשני, תומכים ועל ידי כך נוצרת אחווה והדדיות במשפחה? האם מה שחשוב לכם קורה בתוך הפעילויות האלו? האם הילדים, המתבגרים, מרגישים נתרמים באותה הדרך בה הייתם רוצים שזה יקרה? כלומר, האם הם מרגישים את הרגעים האלו של ביחד, שבהם נרקמת המשפחתיות? האם הם מקבלים את הקירבה באותם רגעי חסד של ביחד? אלו צרכים שלהם מתמלאים בזמן טיול או סרט או באולינג?
והנה אנחנו כבר עוברים לצד השני… המתבגרים. מה הצרכים שלהם? האם כשהם לא רוצים להצטרף זה בגלל שיש להם צרכים שחשובים מבחינתם יותר, לפחות כרגע, מאשר הצרכים שיכולים להתמלא בתוך פעילות שכזו? האם הם מתפדחים לספר לחבר'ה שזה מה שהם עשו, הלכו עם המשפחה, במקום לעשות משהו מגניב אחר, כמו משחק מחשב ולעלות שם שלב?
בואו לרגע ננסה להיזכר במה אנחנו עשינו כשהיינו בגילם. האם היה לנו נעים ונחמד להצטרף לאירועים משפחתיים או שגררו אותנו בכוח וזה היה כמו עונש?
נסו להיכנס לנעליים שלהם לרגע. זה יכול להיות מפחיד, להיכנס לנעליים שלהם, כי מה זה אומר? שעכשיו נצטרך להקשיב לכל מה שעולה בנו? ואם נרגיש שזה היה נוראי, האם הוא לא יבוא איתנו יותר? אז לא. זה לא אומר כלום. על מה שיהיה או מה שהוא יוכל לעשות ואם תרשו לו להישאר או לחייב אותו להצטרף. זה רק אומר שלרגע קט תוכלו לחוות את מה שעובר עליו כדי להבין. בזכות אותו הרגע, תוכלו להפחית חלק מהשיפוטים והביקורת על ההתנהלות שלו, על איך הוא מתנהג, תוכלו להיות יותר אמפתיים כלפי מה שהוא מביא כי תוכלו להבין מה הוא צריך.
מהנקודה הזו, בא אתם מבינים מה הוא חווה, עובר וצריך, תוכלו לפתוח שיחה. החלק הראשון והכי חשוב בדרך לשיחה הוא תזמון.
למה הוא הכי חשוב? תארו לעצמכם שבאמצע העבודה מתקשר אליכם אחד ההורים שלכם ורוצה לדבר על מה שמעיק עליו, על כך שאתם לא באים לבקר מספיק או על הבינגו בבית אבות. כמה פניות היתה לכם לשיחה? אותו הדבר קורה בבית. אם המתבגר שלכם יושב עם הטלפון שלו ועושה משהו, גם אם לכם מתאים לדבר עכשיו, לא בטוח שלו גם מתאים, בדיוק עכשיו לדבר. ובינינו, מסתתרת שם גם ההנחה שמה שהוא עושה לא חשוב, כי לנו זה נראה "עוד משחק במחשב" או "עוד קבוצת ווטסאפ מיותרת"...
אז איך ניגש לשיחה שמקרבת? כזו שיכולה לתרום לשני הצדדים לשמוע ולהקשיב אחד לשני? נתחיל בשאלה. למשל, האם מתאים לך לדבר עכשיו על עניין הטיולים המשפחתיים? שאלה כזו יכולה לתת מענה נרחב מאוד לכמה דברים- הוא מרגיש שרואים אותו. יש לו מקום בבית, מכבדים את העיסוקים שלו והזמן שלו. מתעניינים בו ומבינים שמה שהוא עושה כרגע חשוב לו. הצרכים בנראות, התחשבות, מקום, הבנה, כל אלו מתמלאים כרגע. אתם תקבלו תשובה מתי זה יכול להתאים לו וכך תוכלו לנהל שיחה שבה יש פניות לכם ולו וקיים סיכוי גדול יותר שהשיחה תהיה נעימה וקשובה. אם זה לא מתאים עכשיו, חסכתם מריבה או ויכוח 🙂
ומה עושים אם הוא אומר 'לא'? שואלים מתי אפשר, מתי יתאים. וקובעים זמן אחר. קבעתם למחר? מעולה. מחר תפתחו קודם כל באותה שאלה, מתאים לך עכשיו לשוחח על…? כי דברים משתנים, ויכול להיות שהבוקר הוא רב עם חבר, הפסיד במשחק או קם במצב רוח לא מוצלח, וזה בטח לא הזמן שתרצו לערוך את השיחה…
הפסימיים יכולים לומר שכך לעולם לא נשוחח. אבל תתפלאו, המתבגרים רוצים לדבר איתכם לא פחות מכם ולכן, הם רוצים את השיחה הזו ויתאמצו למצוא לה זמן, כל עוד אתם תרצו בה באמת, ותרצו בה מתוך מקום שמכבד את שני הצדדים, את העיסוקים והזמן, שלכם ושל המתבגרים בבית.
בפעם הבאה אני אכתוב על השיחה עצמה, בינתיים אתם יכולים לתרגל- הזמנה לשיחה.
אשמח לשמוע מכם איך זה תרם לכם בבית או הביא לשינוי בשיחות שנוצרו לאחר מכן בהצלחה!
