כשהייתי בת 18, נולדו לי שני אחים קטנים. וכמה שאהבתי אותם ושמרתי עליהם, גם ההורים שלהם רצו לצאת וביקשו ממני להישאר בייביסיטר. לא תמיד התאים לי או רציתי, הרבה פעמים גם ניסיתי לסרב, אבל היה לי קשה, גם ההקרבה כשהסכמתי וגם לסרב.
להגיד 'לא' זה אחד הקשיים שירשתי ולמדתי במהלך חיי בכל מיני סיטואציות.
קושי גדול שהביא אותי הרבה פעמים בחיי לעשות למען אחרים, אפילו אם זה פוגע בי או באיכות החיים שלי. לפעמים, פשוט לא התחשק לי ועדיין לא יכולתי להגיד 'לא'.
באחת הסדנאות שהשתתפתי בהן, היה תרגיל מאוד משמעותי - לתרגל להגיד 'לא'. בלי הקשר מסוים, בלי בקשה, או דרישה של מישהו אחר. פשוט להגיד 'לא'.
פשוט? לי עדיין לא היה פשוט בכלל.
מתוך המקום הזה, ומעוד הרבה זכרונות לא נעימים כשלא העזתי להגיד 'לא', אני חוזרת ואומרת לילדים שלי שאני מבקשת ולא דורשת והם תמיד יכולים להגיד 'לא'.
למשל, אני תמיד מבררת ושואלת אם מתאים להם לשמור על הראל או לא. ואם יש להם מפגש עם חברים או משחק שכונתי, או אפילו לא מתחשק להם, אני מחפשת פיתרון אחר. מבקשת שיגידו לי לא כשלא מתאים להם. שיפתחו איזה מצפן פנימי שכזה.
באחת השבתות האחרונות, היתה לנו פגישה בבוקר והגדולים הסכימו להישאר עם הראל ולשמור עליו, לשחק איתו ולדאוג לו.
אחרי כשעתיים התקשרו חברים והזמינו את יאיר (בן 13) למשחק כדורגל והוא בתוכו הבין שהוא נאלץ לסרב…
כשחזרתי הביתה, ראיתי את שלושתם שמחים ביחד וברגע שהגעתי, הגדולים פרשו לזמן המסך שלהם… שמחתי שהכל התנהל כשורה ולקחתי בחזרה את המושכות.
לאחר שסיימו, הערתי ליאיר על משהו בענייני המסך והוא מיד התעצבן וצעק והלך לחדר שלו תוך שהוא מעיף איזה כיסא. נשארתי המומה.
אחר כך הוא הסתובב בבית כולו רותח ולא הבנתי מה קרה. זרקתי איזה איום מתוך ייאוש והוא שלרגע לא הבין מה קרה לי, ענה- מה את רוצה?
אמרתי לו שאני מבקשת שיירגע ושאני לא מבינה מה עובר עליו.
ואז הוא שפך הכל החוצה… מה את רוצה, שמרתי על הראל, התקשרו להגיד שיש משחק כדורגל ואני לא יכולתי ללכת ועכשיו הוא כבר נגמר!
גם עכשיו אני יכולה להרגיש בגוף שלי את העצב שלו, את כל התסכול יוצא החוצה כי היה לו מאוד חשוב להיות שם עם החברים והוא הרגיש שסוגרים עליו מכל הכיוונים…
ישבנו ודיברנו, שיחה מלב אל לב על מה חשוב לי ומה חשוב לו.
אמרתי לו כמה חשוב לי שיוכל לדבר איתי, שאני באמת מאמינה שהצרכים של שנינו שווים באותה המידה, שלי בפגישה ושלו בכדורגל.
הקפדתי על לא יותר מ- 15 מילים במשפט כדי לשמור על דיאלוג מקרב (פעם יורם מוסינזון אמר שזה המקסימום שילדים יכולים להקשיב באמת)
הסברתי שפיתרון תמיד אפשר למצוא אם רק רוצים ואני הכי רוצה- להקשיב לו, למה שחשוב לו ולמצוא את הדרך ביחד. והכי חשוב לי, שיוכל להגיד לי מה מתאים ומה לא מתאים לו.
מתוך זה, צף ועלה גם העומס בשיעורי הבית ושהוא זקוק שם לעזרה.
ישבנו ביחד, הקראנו, פתרנו, תפרנו (כן,כן, חלק משיעורי הבית) והיינו ביחד.
אחר כך הוא הלך לשחק כדורגל, הזמינו אותו למשחק של אחה"צ, איזה כיף של סיום הרפתקה מקרבת נוספת...