למה הוא לא רוצה לבלות איתי?

בוא נעשה משהו ביחד!

לא רוצה.

בוא, נעשה משהו כיפי, אולי נלך לסרט?

לא רוצה אמרתי!

מה כן בא לך?

להישאר בבית.

אבל אתה תמיד נשאר בבית!

כמה מאכזב?

אנחנו מאוד רוצים להיות איתם, להתקרב, לעשות משהו כיפי,

להינות בעצמנו וגם מחברתם,

והם לא כל כך רוצים להיות איתנו,

לפחות ככה זה נראה....

האם זה נכון?

אני לא מאמינה.

אני לא יכולה להאמין שילד, מתבגר ככל שיהיה, לא מעוניין בחברת הוריו.

בפוסט אחר דיברתי על הזמנה לשיחה**,

כמה חשוב שנראה את הצד השני, את הילד שלנו,

במקום שבו הוא נמצא.

ואם בדיוק עכשיו הוא זקוק לשקט?

ולא לרעש של בילויים?

אולי הוא זקוק להקשבה כי משהו עובר עליו?

מה הצורך שלו מתחת לכל ההתנגדות?

ומה איתנו?

איזה צורך יש לנו?

צורך בחיבור, צורך בקירבה, בקשר....

האם זו הדרך היחידה למלא את הצרכים האלה שלנו?

האם שיחה מלב אל לב יכולה למלא את אותם צרכים?

האם זה יכול למלא גם צרכים של המתבגר שמולכם?

משאירה לכם הפעם נקודות למחשבה, אשמח לתגובות :-)