היינו אצל רופאת השיניים,
והיא ביקשה שאכנס איתה.
כשהרופאה עשתה לה צילומים נאלצתי לצאת מחדר.
כשחזרתי מיד לאחר מכן היא ביקשה את היד שלי.
לחצה אותה ממש חזק.
הבנתי שמשהו קרה.
הסתכלתי עליה בעיניים והיא התחילה לבכות.
מה קרה יפה שלי?
היא לא עונה.
זה כאב לך?
כן, היא מהנהנת...
"למה לא אמרת לי קודם?"
ישר קופצת הסייעת שעשתה את הצילומים.
"היית צריכה להגיד לי!"
"קחי מים להירגע. תשתי"
"אבל למה לא אמרת לי?"
"הנה, תשתי, זה כבר עבר נכון?"
וכל הזמן הזה פשוט חיבקתי אותה.
כאב לך?
נחנקת?
נבהלת שנחנקת?
כן. היא מהנהנת.
מסתכלת עלי בעיניה היפות ומחייכת.
"אמא, את מבינה אותי, אני צריכה אותך במצבים כאלה,
לא שיגידו לי שהכל בסדר, או מה הייתי צריכה לעשות"
ואז חשבתי על מה שמארשל אמר,
שאנשים רגילים להגיד מה לא בסדר באחרים-
למה היא לא אמרה קודם, למה היא לא אמרה בכלל...
במקום להגיד למה הם זקוקים - הצורך שלהם בהתחשבות? במקצועיות?
אני לא יודעת מה היה חשוב לסייעת.
אני יודעת מה היה חשוב לבת שלי באותו הרגע.
מישהו שיהיה איתה. לצידה.
