המתבגרת שלי חוזרת מבית הספר ומודיעה לי חד משמעית- אני לא עולה יותר על ההסעות!
היא נכנסה הביתה בשקט "רועם" וזרקה לי – את יכולה להפסיק לשלם על ההסעות, אני לא מוכנה לנסוע בהסעות יותר". בהתחלה לא ירד לי האסימון, ניסיתי לברר- "מה קרה? לא הבנתי" אמרתי ובראשי כבר הרצתי מיליון תשובות- אנחנו לא יכולים להסיע אותך כל בוקר, אין לנו אפשרות כזו עם אוטו אחד ואבא נוסע לעבודה ואת צריכה להיות שם בזמן וגם צריך להביא את הראל.... כמה דברים רצו לי בראש. "הנהג המטומטם של ההסעות, הוא לא מוכן להעלות אותי להסעה בגלל הבוץ..." כאן ראיתי את הדמעות עולות והגרון נחנק.
ברגיל שלי זה היה ממשיך ככה- אז הוא אמר. הוא לא אלוהים ואין לו זכות להגיד לך דברים כאלה. בואי נתקשר למזכירת בית הספר ונסביר לה שהוא לא יכול לעשות את זה ומה פתאום הוא אומר לך דבר כזה? ואין מצב שהוא לא מעלה אותך להסעה או אפילו מעלה אפשרות כזו על דעתו להבא. ואז היא היתה מגיבה לזה ביותר לחץ והתפרצות – כן הוא כן יכול אמא ופעם הבאה הוא אמר שהוא יעשה את זה ולא יעלה אותי ואין לי איך לחכות לכם בגשם ואם אין לכם אוטו אז זה יקח מלא זמן... כל החוסר ביטחון והדאגות האפשריות על הפלנטה בבום אחד.
אבל החלטתי באותו הרגע לא להיות ברגיל שלי. בחרתי להקשיב לה, מבלי לתת פתרונות (תשימי שקיות על הרגליים, תלכי מסביב איפה שאין בוץ וכאלה, היו לי באמת שפע רעיונות, חלקם אפילו טובים). הקשבתי לפחד שלה שהוא לא יעלה אותה להסעה וכמה זה מפחיד אותה, להישאר שם לבד ולחכות בגשם ולהירטב. הקשבתי לחוסר אונים שלה מול הצעקות שלו והאיומים. הקשבתי למבוכה שלה מול החברים לבית הספר ולכיתה שהוא צועק עליה מול כולם. "אמא, זה לא אשמתי ואני לא היחידה עם בוץ. גם בכיתה חשבו שאני היחידה שמביאה בוץ ועכשיו כשאני משאירה את הנעליים בחוץ והכיתה עדיין עם בוץ רואים שזה לא הייתי רק אני." הקשבתי גם לאשמה. הייתי שם בשבילה לפרוק את התסכול, את הכאב הגדול שהצטבר. נתתי אמפתיה לצרכים העמוקים שלה שלא יכלו להתמלא באותה הסיטואציה אבל בבית הם כן. ואז היא המשיכה לפרוק את כל היום מעליה. השילה עוד דבר ועוד דבר וביקשה שלא ללכת יותר גם לבית הספר. רוצה חינוך ביתי! גם את זה נשמתי. איפשרתי לכל מה שעולה פשוט להיות. היה לה יום מאוד לא קל בבית הספר ונהג ההסעה היה רק ה"דובדבן". ואז היא ביקשה יום אחד של מנוחה בבית. לא ללכת מחר לבית הספר. סיכמנו שאם זה מה שהיא צריכה היא לגמרי יכולה לנוח בבית. לא תמיד צריך להיות חולים כדי לנוח, רצוי ואפשר לבקש את זה קודם ולמנוע את המחלות, ככה אני מאמינה. אז היום זה יום בית. טיילנו לנו ביחד, נשתה תה וננשום אוויר בגינה ופשוט נהיה וננוח. הרווחתי יום לבד איתה, איזה זכות זו לפעמים לראות ולהקשיב רק לה בשקט של הבוקר. כיף גדול.
