חשוב לי שהוא יהיה עצמאי!

המתבגר בבית עושה כלים,

אבא שלו מגיע ואומר לו-

"תראה, אם תעשה את זה ככה, יהיה לך הרבה יותר קל"

המתבגרת מפנה כלים למדיח,

האמא הפעם מגיעה ומסבירה- "בואי אני אלמד אותך, עדיף לשים את הצלחות כאן ואת הכוסות כאן"

הילדה אוכלת,

אחד ההורים מעיר- "למה עם מזלג? קחי כף"

הילד תולה כביסה וההורה מסביר - "בדרך הזו הבגדים לא יתייבשו, תתלה מהקצה"

תמיד יש - יותר טוב, יותר קל, יותר יעיל, דרך יותר נוחה.

בתור הורה, חשוב לי השיתוף בבית,

אני פונה אל הילדים -

אני מבקשת שתעזרו עם מתנות הבית, איך תוכלו לתרום?

אולי אתם יכולים לעשות כלים?

או לפנות את המדיח?

ואחרי שהסתכלתי על הסיטואציות האלה,

חשבתי לעצמי שבטח עובר להם בראש משהו כמו-

למה? כדי שתגידי לנו שאנחנו לא עושים את זה טוב?

כדי ש(שוב) תעירו לנו על כל דבר?

ותתקנו?

ממש לא מתחשק לנו שתשבו לנו (שוב) על הצוואר!

מספיק שיעורי הבית, וסידור החדר שלנו ועוד...

ועדיין אני שומעת מהורים רבים,

שחשוב להם שהמתבגר יהיה עצמאי.

לדעת שהמתבגרת תסתדר בחיים.

והפחד שפתאום עולה על פני השטח - מה יקרה אם אפילו כביסה היא לא תתלה כמו שצריך?

ויש עוד הרבה פחדים שנלווים.

הפחדים שלנו,

החששות והדאגות,

כולם מביאים אותנו לבקר, לצפות,

מצד אחד שילמדו מאיתנו,

מצד שני, שיעשו בדרך שלהם,

העיקר ש...

מה העיקר בעצם?

אולי שאנחנו נהיה בטוחים שהכנו אותם היטב לחיים?

שיהיה לנו שקט?

לדעת שאנחנו בסדר,

שאנחנו הורים טובים,

שלימדנו אותם כל מה שצריך כדי שיסתדרו בעתיד?

מה חשוב לכם?

מכירים את הבדיחה עם העט?

אשאיר אותה לפוסט הבא...