חופשה משפחתית, בוקר עשירי, אחרי אינספור ריבים... טוב, נו, אולי ספור ולא אינספור אבל עדיין... היא לא מרשה לו מהקוראסון שלה, הוא חוטף לה מהשוקולד, היא שורטת אותו, אנחנו מתעצבנים (מי מעז, להפריע לנו בקפה הבוקר!?!) והוא בורח. אנחנו באוטו, נוסעים לחפש אותו, ובשניה עולה בי התמונה מגיל 16, ארהב, בגלל חוסר הבנה של אחי ושלי עם אמא שלנו, היא תופסת אותנו עם האוטו וצורחת עלינו להיכנס מיד וגם מענישה אותנו כי ברחנו לה. אני נושמת. החוויה הזו צרובה לי כחלק קשה מאותו טיול וממש לא בא לי לשחזר אותה עם הבן שלי. מצד שני, לא מוצאת שמץ אמפתיה מתוך השיפוט שלי שהוא מציק לה בכוונה. הוא מצידו לא מוכן לשוחח איתי ודורש שנשאיר אותו שם עם כסף ונחזור בצהריים כי הוא לא נוסע עם אחותו באוטו.... מוכר? הקשבתי לסיפור שלו לגבי מה שקרה. מנסה לשאול, עד כמה שיכולה להיות אמפתית, זה לא הרבה.... הוא אומר שאני לא מבינה אותו. צודק. לא הבנתי. למה הם צריכים לריב כל הזמן. רגע. אני רוצה אחרת, הזכרתי לעצמי. נושמת. מקשיבה. שואלת- מה חשוב לך? חשוב לי שלא תתחשבן איתי כל הזמן. תסביר. והוא מפרט מה הציק לו, מה הוא היה רוצה ביחסים איתה. אוקיי. אני מצליחה להקשיב בלי חומת השיפוט בינינו. איך אפשר לדעתך לעשות את זה? נפתח הלב, נפרץ הסכר. אנחנו מדברים. אני רואה שעדיין קשה לו להיכנס לאוטו. מה עוד קשה לך? אני לא רוצה לטייל איתכם. אתם לא בקצב שאני אוהב ללכת, אני לא אוהב לדבר על מה שמאיה מדברת... וכשנגיע למלון שוב נהיה כולנו ביחד... פתאום קלטתי. חסר לו שקט. לבד. אני מכירה אותו, הוא כל כך זקוק לזה וכבר מעל שבוע אין לו כמעט דקה. חסר לך את הפינה שלך? את השקט שלך? כן! אני לא יכול יותר. אני רוצה להיות לבד. הוא עם דמעות. אנחנו נושמים ביחד. כל הפתרונות עולים לי בראש. אני מתאפקת לא להציע כדי לשמור על החיבור והאמפתיה השקטה. הקשובה. הוא לאט לאט נושם. מרגיש שאני מרגישה אותו. נכנס לאוטו. נוסעים. צוחקים. והטיול נגמר בטבילה בבריכה קפואה. שלו. אני לא אמיצה כזו...