החדר שלה מבולגן.... ובתצפית, כפי שמתבקש בתקשורת מקרבת זה - הבגדים על הכיסא והמיטה, חלקם גם על הרצפה, הצעצועים על הרצפה, ספרים פתוחים והכינור גם, חלקם על שולחן העבודה, חלקם מונחים על הרצפה, להמשיך את תיאור החדר? נראה לי שאפשר לוותר כי אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם. אבל לא על זה רציתי לספר. תוך כדי סידור החדר לקראת השנה החדשה, קול שבר ובכי. מה קרה? נשברה לי הפיה ואני לא מוצאת את החלק שנשבר! כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה..."עוד פעם?!?!" עוד פעם דרמה? עוד פעם נשבר כי זה היה זרוק על הרצפה? אין לי כוח ל-עוד פעם!!! היא בוכה, זועקת, דמעות, וכל מה שבא לי להגיד זה- כן, זה מה שקורה כשהחדר שלך מבולגן! אבל ה'עוד פעם' הזה עוצר אותי. ה-'זה מה שקורה' עוצר אותי. הם צרובים לי בראש, מעלים בי כיווץ בכל הגוף של תזכורת מפעם, כשהייתי ילדה קטנה ו-מבולגנת... נשמתי. הסתכלתי עליה. כל כך כאובה באובדן שלה על הפיה הזו. מסתכלת עליה בערגה. כן, גם כשלי נשברים דברים שיקרים לליבי זה עצוב לי. ולפעמים אני מתעצבנת שזה קרה. מנסה להבין למה ואיך... אולי אפילו מחפשת את מי אפשר להאשים... ולפעמים אני שוכחת, פשוט להיות עצובה שזה קרה. מחבקת אותה. שותקת איתה. נותנת לה את כל המקום להיות בזה. מסתכלת לה בעיניים, מבקשת לדעת מה על ליבה- העצב, הייאוש, האבדן. שוב מחבקת. לאט לאט היא נרגעה. יצאנו מהחדר, קראנו ביחד בספר, ואחרי כמעט שעה קיבלתי את הפתק הזה, ככה סתם פתאום. יש לי את אחת המורות הנדירות לחיים, שווה את כל המאמצים.
