למה אתה כזה איטי? כזה עצלן? למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לסיים שתי שורות בשיעורי הבית?
יצא לכם פעם להגיד את זה למתבגר שלכם? או אפילו רק לחשוב את זה?
באחת הסדנאות האחרונות, תיארה אמא את הקצב של הילדים שלה, שמטריף אותה.
למה הם מורחים את הזמן? למה כשהם קמים בבוקר הם לא מתארגנים ונמרחים על הספה?
בעזרת הכלים שלמדנו בסדנה - האמפתיה, מציאת הצרכים והרגשות, חקרנו מה יש באותן סיטואציות, מה כל כך חשוב לה, שבגללו נוצרה החומה הזו, בצורת שיפוט.
"חשוב לי לדעת שאני מכינה להם כריכים והם מתארגנים במקביל -
מצחצחים שיניים, מתלבשים ודואגים למה שהם יכולים לעשות. חשוב לי שיהיו עצמאיים. שאני אהיה שקטה, שאני לא אצטרך לרדוף אחריהם כל הזמן כדי שיעשו, שיזוזו…"
העמקנו במציאת הצרכים שלה, בהתחלה הצרכים שברורים מאליהם, ולאט לאט הגענו למקום שבו היא מבקשת שישימו לב לקצב שלה. כמה היא זקוקה לתשומת הלב הזו, שלה לעצמה, לקצב שלה. כמה היא רוצה לפעול בדרך הזו של הקשבה לקצב שנכון לה. וכשהילדים מבקשים את זה לעצמם, כמה זה מעורר בה התנגדות.
מעבר לזה,
היא סיפרה כמה ביקורת עצמית עולה בה
כשהיא רוצה להקשיב לקצב של עצמה,
מצד אחד,
ומצד שני, העולם מכתיב קצב אחר,
שהיא לא עומדת בו. כמה כאב יש במפגש הזה, היומיומי, שבו היא מבקרת את עצמה שהיא לא מספיקה, לא מספיק עושה...
וחוץ מזה, אם היא לא מאפשרת את זה לעצמה, ומלאה ביקורת עצמית על זה, למה להם מותר לתת את זה לעצמם?
"יש כל כך הרבה דברים ש*צריך* לעשות…"
היא מחייכת.
פתאום היא ראתה את הצרכים העמוקים שלה, אלה שמבקשים מענה כל כך הרבה זמן. היא יכולה לרגע לתת להם מקום,
לראות אותם. דרך האמפתיה שנאספת פנימה כמו אוויר לנשימה, התאפשר לה ריפוי של ממש,
כמו מסאז' ללב.
מהמקום הזה, כהורים,
אפשר לפתח דיאלוג מקרב עם ילדינו. לתת להם את המתנה הזו של חיבור לעצמי, של ביטוי עצמי, של מה שעובר לי בפנים, כדי שילמדו, שיוכלו להתחבר לעצמם, לבטא את עצמם, להתקרב, גם אלינו ❤️
