היום שהיה... הצטרפתי לטיול של יאירי וחבורתו בהרי יהודה, על שביל ישראל. בסיום המסלול, כמעט 21 בערב, מתחילים להתארגן, לקושש עצים, להרים מדורה, לבשל, להקפיץ רכבים ולהתארגן לשינה. כבר כמעט חצות, ואני גמורה, חושבת אם לנסוע הביתה הלילה או מחר בבוקר.
הוא עם כאבים בברכיים. חושב אם לחזור איתי או להישאר למסלול של מחר. ועולה בי סימן שאלה... הרי אם לא הייתי שם, כנראה היה מתגבר והולך גם את המסלול של מחר. האם לשכנע אותו להישאר? לדחוף? אולי כל מה שהוא צריך זה חיזוק קטן? אבל אני שם. כבר יכולתי לנסוע הביתה לפני שעה ומשהו אמר לי להישאר. הרגשתי בבטן שאני רוצה עוד לראות שהוא בסדר ולתת חיבוק לילה טוב. פעם אחרונה שואלת מה הוא רוצה. נותנת לו את האפשרות לברר עם עצמו מה נכון עבורו. הגענו הביתה. אחרי המקלחת אני חושבת לעצמי, האם הוא חיכה שאדחוף? שאתמוך בו ואומר לו שהוא מסוגל? האם בעוד שנים מהיום יכעס שלא דחפתי אותו בעוד צמתים? האם אני קשובה או מוותרת? כנראה שלעולם לא אדע את התשובה בינתיים, אני מקפידה לשמור על דיאלוג פתוח. כזה שמשאיר גם את התהיות שלי על השולחן. כזה, שנייה לפני שנרדם, זכר להגיד לי, תודה אמא. רגעים כאלה.
