אחרי טיול מעלף ביחד,
הם רבו כל הדרך חזרה הביתה...
היא לקחה לו,
הוא הקניט אותה,
היא הרביצה לו...
מכירים?
ואז הגענו הביתה.
וזה המשיך.
והיא כבר לא ידעה מה לעשות,
ורצתה להרביץ לו.
ניסיתי להחזיק אותה,
לעצור אותה,
אני הרי יודעת איך זה ייגמר...
לא הצלחתי. היא הרביצה לו.
משם זה כבר תפס תאוצה... עד שהיא קיבלה מכה חזקה בראש מהרצפה :-(
צרחות עד לשמיים, טריקת דלת החדר.
אני נכנסת לחדר.
לכי מפה!
תעזבי אותי!
אני רוצה להיות איתך.
אבל אני לא רוצה! לכי אמרתי לך!
אני שותקת.
אני מזהה איך מעבר למילים שהיא אומרת,
היא זקוקה להושטת היד הזו.
לעזור לה להבין מה קורה לה.
לעזור לה לרדת מהעץ.
נושמת.
כואבת איתה את הכאב הפיזי.
היא עוד צועקת,
מקללת,
ואני רק זוכרת,
היא כואבת,
משהו נוסף מלבד הכאב הפיזי.
ואז אני נזכרת שהיא אמרה לי לפני כמה ימים, כמה הקשר שלה עם אחיה חשוב לה.
קשה לך כשאתם רבים?
כן, היא אומרת ומתחילה לבכות...
ולספר לי על הספר שהיא קוראת,
וכמה הוא עצוב,
ובדיוק ברגע הזה, כשקרה משהו בספר,
שתפס אותה כל כך נסערת רגשית,
דווקא אז אחיה אמר לה משהו לא נעים...
והיא בוכה. ואני מחבקת.
והיא מספרת עוד על הספר ועל הגיבור...
ושוב בוכה ומספרת על עוד גברים אחרים.
לאט לאט היא נרגעת.
יוצאת מהסיפור, תרתי משמע.
יצאתי מהחדר.
אחיה נכנס ומדבר איתה,
הוא מתנצל,
היא מסבירה את עצמה יותר טוב עכשיו,
אחרי שהבינה בעצמה מה עבר עליה.
הם יוצאים מחובקים ויושבים לאכול.
ואני יודעת שזו לא הפעם האחרונה.
שהם ככה רבים.
מה שאני יודעת,
זה שמאז היא יותר רגועה.
שמאז היא ניגשת אלי, יותר בוטחת ושמחה.
והיום היא הציעה לי, שאם ארצה לדבר עם מישהו, היא תמיד פנויה עבורי.
לא תמיד זה נגמר בהפי אנד.
והאמת, עצם זה שהיא קיבלה כזו מכה בראש, זה בכלל לא הפי.
מבחינתי,
מה שהיה חשוב זה להחזיק בתוכי ששניהם בסדר.
זו המהות.
אף אחד לא אשם או טועה, צודק או קורבן.
שניהם מנסים למלא צרכים שלהם.
לא תמיד מצליח להם... ;-)
