מי שמכיר אותי יודע שטיולים איתי עלולים להסתיים באסון קל עד כבד.... הצלחתי ליצור לעצמי שם כזה ובתור בדיחה זה היה הולך איתי. "ניצחתי" כמה התערבויות עם אנשים שאמרו שהם מביאים את המזל הנאחס לטיולים כשהזכרתי את הצונאמי. את זה אף אחד לא מנצח.
הטיול השנתי של הבת שלי הגיע והחלטתי לצאת וללוות. תחזית מזג האוויר לא ניבאה טובות, גשם, קר... אולי לא נצא? שיחה טלפונית קצרה עם המורה שאומרת שאנחנו יוצאים. הבן שלי מהצד אומר "אם אמא יוצאת לטיול, בטוח יהיה בלאגן". חצי חיוך? ואז זה היכה בי, הנאחס שאני אומרת לעצמי שאני מביאה, האם אני באמת מאמינה בזה? האם זה מה שאני רוצה שהבן שלי יאמין בו? האם זו הדוגמה האישית שאני רוצה לתת לו? חקרתי בתוכי וגיליתי שזה עונה לי על הצורך במקום, בתשומת הלב מהסביבה. האם יש דרך אחרת בה אוכל למלא את הצרכים האלה בלי "לרדת" על עצמי מול הילדים שלי? כן, בהחלט, יש הרבה מקומות שאני תופסת לי מקום נעים יותר, שממלא אותי בתשומת לב ואהבה שלי את עצמי ומהסביבה. בחרתי להסתכל עליהם.
ואז גם החלטתי שהגשם לא יורד בגללי. ולא בגלל הנוכחות שלי הדברים קורים. הם קורים כי הם קורים ואני במקרה שם אבל לפעמים הם גם לא קורים, גם כשאני שם. וטיולים אולי יהיו מאתגרים והרפתקניים יותר כשאני שם, אבל זה כל הכיף, לא? נחשו מה, שרדנו את הגשם (כמו המשפט הידוע, אנחנו לא עשויים סוכר...) גם בלילה וגם במהלך ההליכה. צברנו חוויות ונהננו מאוד.
תודה למורה שהעזה לצאת ונתנה לי (עוד) הזדמנות להתפתח, תודה לילדים שלי שמהווים מראה מתמדת לכל צעד שאני עושה ועוזרים לי לרפא את עצמי בדרך.
留言