• שרון קולר

כנות? אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים?

לפני שבועיים חזרתי מסדנה ארוכה בה חקרנו גישור והנחייה בעזרת הכלים של תקשורת מקרבת. חלק נכבד מהחקירה היה בנושא כנות. כמה כנות יש בחיים שלנו? כמה היינו רוצים שהיא תהיה נוכחת? מה זו כנות?

בשלב מסוים ניגש אלי אחד המשתתפים ושאל אותי- אפשר 30 שניות של כנות איתך? נבהלתי. חשבתי לעצמי, מה כבר עשיתי? על מה הוא רוצה לדבר איתי בכנות? כמה מחשבות מבולבלות, מאשימות, חושדות, הכל חוץ משמחה על הכנות שעומדת להגיע. כמה אני מתפללת לכנות בחיים שלי, כנות שמביאה לתקשורת, כנות שמחברת, כנות מהלב, שאוכל לדבר בכנות לשמוע כנות, והנה, היא מגיעה עד לפתחי ומצליחה להעלות בי כל כך הרבה דברים לא נעימים.

מה יש בה, בכנות, שכל כך מפחידה? האם אנחנו מפחדים לשמוע את האמת? האם התרגלנו להיות פוליטיקלי קורקט, לחשוב פוליטיקלי קורקט ולהימנע מ-'לא נעים' עד שהכנות היא כבר לא אפשרות? האם כנות תמיד מובילה לחוסר נעימות? אני בהחלט מחפשת כנות בחיים שלי. מנסה להיות כמה שיותר כנה, עם הקרובים אלי במיוחד, ולקבל את הכנות שלהם כשהיא יוצאת, אפילו כשזה לא נעים לי.

אז מה קורה באותו הרגע, כשמישהו אומר לנו משהו בכנות ואנחנו נעלבים? כמה זה קורה לנו עם ילדינו? כשהם אומרים משהו תמים, כנה, ואנחנו מתכווצים כי 'ככה לא יפה להגיד' ומה יחשבו על חינוך ילדיי?

והמתבגרים מנסים. הם פתאום פוקחים עיניים, אל העולם, מחפשים מה טוב בו, כיצד יוכלו להשתלב בו, במה הם נפרדים מאיתנו ההורים ובמה הם דומים… כמה הם לא רוצים להיות דומים, נכון? זוכרים, כמה דברים אמרתם לעצמכם בתור נערים ונערות, שלא תעשו כמו ההורים שלכם? אז הנה,עכשיו זה הם ואתם. הם לא רוצים להיות כמוכם, והם אומרים את זה בדרכים שונות, לפעמים אפילו פשוט ככה, בכנות. מבהיל? אותי זה משאיר חסרת אוויר. מה רע בי? למה לא רוצים להיות כמוני? כמה שזה מערער…

וכשאנחנו מבקשים מהם כנות, האם זה באמת כך? הרי אם אנחנו מבקשים מהם, למשל- לשטוף כלים, והם לא רוצים, הם יתרצו וינסו להתחמק בשביל להימנע מהסיבה האמיתית- הם פשוט לא רוצים, אבל אם הם יגידו בכנות, היא לא תתקבל. כשהם אומרים שהם לא רוצים ללכת לבית הספר כי לא מתחשק להם, האם הכנות שלהם מתקבלת? או שבפעם הבאה הם צריכים להמציא כאב בטן ולהימנע מכנות כדי לקבל את המנוחה שהם זקוקים לה?

בתקשורת מקרבת, כל קונפליקט הוא הזדמנות לחיבור. קונפליקט יכול להיות כשאני יודעת שהוא לא אומר את מה שעל ליבו אלא מוצא דרך עקיפה לענות לעצמו על הצורך שלהם (מה שנקרא לשקר...), או כשהם עושים פרצוף או מגלגלים עיניים כי הם לא מרגישים שהם יכולים להגיד בכנות את מה שהיו רוצים להביע… באותם רגעים אני עוצרת. זה סימן מובהק בשבילי, לבדוק עם עצמי, מה הצרכים שלי שלא נענים? למשל צורך בשיתוף פעולה, בהדדיות, בהתחשבות, בעזרה, במנוחה… ואולי אני רוצה לדעת שאני מלמדת אותם מה שצריך כדי שיגדלו ויסתדרו בחיים, כלומר צורך בביטחון בהורות שלי… כמה צרכים לא נענים בבת אחת כשיש מצב שבו חוסר כנות. ואני מבקשת כנות. מבקשת מהם לומר את מה שהיו רוצים להגיד באמת. כדי שנוכל לדבר על זה, כדי שידעו שבבית אפשר להביא הכל ועל הכל אפשר לדבר. כמה חשובה הכנות, שיכולה להביא לשבילים בלתי צפויים של תקשורת עם ילדינו.

מה היא משאלת ליבכם בקשר שלכם עם המתבגרים שלכם בבית? זו היא השאלה שאיתה אני מתחילה כל פגישה אישית עם הורים, משם אנחנו מפלסים את הדרך כדי להגיע למה שחשוב להם,

לכל זוג הורים חשוב משהו אחר בקשר, לאחד זו הכנות ולשני זו ההקשבה, לאחר זה שיתוף פעולה, אני שמחה להעניק להורים את הדרך לליבם שלהם ושל ילדיהם, לחיזוק הקשר, הקירבה והחיבור, לשנים בהן הילדים הכי זקוקים לנו, ההורים, ואנחנו עלולים לטעות ולחשוב שהם לא רוצים איתנו קשר. הם מחפשים כנות.

...ולגבי אותו משתתף שפנה אלי וביקש 30 שניות של כנות, הוא בסך הכל רצה לשמוע את דעתי הכנה על סוגייה שהעליתי בזמן הסדנה… 🙂


צור/י קשר

  • Instagram
  • Black Facebook Icon

טלפון 050-4288859 

arrow&v
arrow&v