ומה אם אין לי סבלנות לשחק עם הילדים?

אני לא משחקת עם הילדים שלי. לפחות לא לעתים קרובות. הנה, אמרתי את זה. הוצאתי את זה החוצה.

במשך שנים הסתכלתי על חברות שלי, אימהות, וראיתי או שמעתי כמה הן משחקות עם הילדים, משחקי קופסא ויצירה, משחקי דימיון. קינאתי בהן? כנראה שכן. היכולת הזו לשים הכל בצד (כלים, כביסה, או רק ווטסאפ...) ולשחק הדהימה אותי. חשבתי שכך אמא צריכה להיות, זה נקרא להיות אמא טובה או נוכחת או משקיעה.

זה צבט לי בלב שאני לא כזו, גם חשבתי שבטח הילדים שלי נורא סובלים מזה. וראיתי אימהות שגם משתוללות או שרות עם הילדים, וזה צבט לי יותר בלב, כי זה משהו שממש הייתי רוצה. למה לא שיחקתי?

כי לא היתה לי סבלנות,

כי היתה לי כביסה או ניקיונות,

לבשל או לדאוג לסידורים של מחר,

תמיד היה לי משהו "יותר חשוב" לעשות. לא הייתי בפניות לשבת ולשחק.

ולפעמים, כשכבר ישבתי לשחק,

פתאום נזכרתי במשהו דחוף כזה או אחר וקמתי, "רק לרגע" וחזרתי.

אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה שזה מבאס, שוב לחכות לאמא שתחזור ותשחק את התור שלה...

לאט לאט פשוט וויתרתי.

אני כנראה לא אהיה משהו שאני לא.

אני פשוט לא מסוגלת לשחק איתם, להיות איתם ולהינות בדברים כאלה. זהו! זה פתאום היכה בי.

אני פשוט לא נהנית מזה! למה אני לא נהנית לשחק עם הילדים שלי?

אני מאוד אוהבת אותם כמובן, ואוהבת להיות איתם.

ואני הכי אוהבת שהם בחופש מבית הספר, איתי בבית. התחלתי לחקור בתוכי, מה אני אוהבת בזה?

התבוננתי במה שקורה בבית כשהם נמצאים.

מה אני אוהבת בזה?

מה הם עושים?

מה אני עושה?

איזה שיח מתנהל מעל ומתחת לפני השטח?

איזו אווירה יש בבית? מתוך ההתבוננות הזו, פתאום יכולתי לראות מה אני כן עושה עם הילדים!

והחלטתי לנבוע מ"יש"- לבדוק מה כיף גם לי,

ואני לא מרגישה מאולצת לעשות וחייבת.

רציתי להרגיש שאני נחה מאיזה פאסון של מבוגרים,

ולפעמים חוזרת קצת להיות ילדה, שלא איכפת לה מהכביסה והכלים והעבודה...

לשמחתי הראל שיתף פעולה והתחלנו ביחד,

לפעמים יותר ולפעמים פחות,

להשתולל ביחד, לקרוא ספרים ביחד,

והשבוע הוא הזמין אותי לפינה מיוחדת ביער ביחד,

דיברנו, התנדנדנו והיינו הכי ביחד. כל כך שמחתי על ההזדמנות להיות איתו ולעשות משהו שגם אני אוהבת!

טיולי טבע בעונה הזו מרחיבים את הלב כל כך,

ויכולתי להיות רק איתו, להקשיב לו, לחוות ביחד,

מבלי לדאוג לכביסה או לכלים (כי הם לא באו איתנו!)

והכי חשוב נהניתי.

כי הייתי אני, מקשיבה לעצמי, אוהבת להיות אמא,

מתאהבת בכל פרח ושקדיה ושמחה על ההזדמנות החדשה להביא עוד דברים ממני אל הילד האהוב הזה שכולו אור גדול.

ולפעמים, כשממש מתחשק לי,

אני גם משחקת משחקי קופסא ואז אני הכי הכי שם איתם,

כי בחרתי בזה ולא מתוך רגשות אשמה.