"בואי נתקדם" היא אומרת לי.
הכאב עולה.
מציף.
"אוקיי. הבנתי על מה זה יושב.
מה הלאה?"
שניה, אני אומרת לה.
זוכרת כשקיבלנו פצע בתור ילדות ואמרו לנו
עד החתונה זה יעבור?
או-
לא נורא, בואי תשתי מים ותרגעי?
איך זה הרגיש לך אז?
"לבד."
אלו כלים קיבלנו להתמודד עם כאב,
פיזי או ריגשי?
להזיז אותו הצידה
(זה צ'יק צ'ק עובר)
לקבל איזו עצה טובה
(עד החתונה זה יעבור)
הסחת דעת
(תראה, הנה מטוס!)
איפה זה השאיר אותנו עם הכאב?
בדרך כלל לבד.
איזה מסר זה מעביר?
אולי שזה לא טוב שכואב?
או שאני לא יודע להכיל את זה עכשיו, שרע לך/שאתה במצוקה ולכן אני מזיז את זה הצידה?
בואי ננשום ביחד אני אומרת לה.
ואנחנו נושמות.
ממשיכות לעבור ביחד דרך הכאב הזה.
אחרי כמה דקות היא אומרת לי,
נתת לי את הלגיטימציה להיות בזה,
זה עוזר לי.
וזה כמו מעגל כזה...
אין לגיטמציה לכאוב,
הכאב נשאר,
עם הזמן מתעצם כמו כדור שלג
ואין לנו את הלגיטימציה לכאוב אותו,
והוא גדל עוד...
זה לגיטימי להרגיש.
כל רגש.
עצב, שמחה, תסכול,
חוסר אונים,
אכזבה,
מועקה,
קנאה ואפילו שנאה.
לפעמים הרגש יכול להיות ממש כואב.