למה הוא לא רואה אותי?

אני מכינה שייק ל-5 ילדים,

חותכת,

מוסיפה,

טוחנת,

הילדים משחקים,

נהנים,

לעתים מרימים את הקול,

צהלות השמחה וההתלהבות ניכרים

(אני מנסה להיות תצפיתית ולא להגיד פשוט - כמה רעש!! )

וככה גם הלחץ הפנימי שלי....

להכין,

מהר,

הם כבר ביקשו 5 פעמים לפחות,

הם מחכים...

המטבח מלא דברים,

הכיור עם כלים,

פה קליפות,

שם קניות,

החוסר סדר הזה,

עם הקולות של הילדים שמבקשים שוב ושוב,

מעוררים בי הרבה חוסר שקט.

לחץ.

ואז הוא אומר-

תביאי לי את התבנית מהתנור.

טדדדם...

אתה לא רואה שאני עושה משהו?

אתה לא רואה שאני בלחץ?

למה אתה לא יכול פשוט להוציא אותה לבד?

גם מה זה כל הבלאגן שאתה עושה עכשיו במטבח? עכשיו זה הזמן? כשכל הילדים פה, מבקשים, דורשים, שמחים ועושים רעש?!?! (הפעם לא התאפקתי...)

למה אתה לא רואה שאני בלחץ?

שאני עסוקה?

למה להפיל עלי עוד?

יום עובר.

אני קצת יותר רגועה.

מסתכלת על זה מהצד.

למה אני כל כך מתעצבנת כשהוא מבקש עזרה?

אולי אני חווה את זה כדרישה? כאילו שאסור לי לסרב?

אם הוא היה מבקש אחרת זה היה משנה?

מסתכלת על עצמי לחוצה.

הרי שום דבר באותו הרגע לא היה נשמע לי טוב.

למה נלחצתי כל כך?

הרי רעש, בשום צורה, לא מפריע לי.

אבל הבלאגן שמסביב, מאוד כן.

חוסר סדר בחוץ, מוביל אצלי בדרך כלל לחוסר סדר פנימי,

חוסר שקט.

חוזרת על מה שסיפרתי לעצמי- הוא לא רואה אותי.

האם אני ראיתי אותי?

האם עצרתי לרגע לנשום,

להתאפס,

או פעלתי מתוך הלחץ?

באיזו נוכחות הייתי בעצמי?

איזה סיפור אני מעדיפה לספר לעצמי?

זה שמישהו אחר אשם בעצבים שלי,

או שאני יכולה בפעם הבאה לנשום,

ולבחור.

איך להכין,

איך להגיב,

ואולי לסרב למשהו שלא מתאים לי עכשיו.

למידה שלי את עצמי.