אנחנו בבית, אחרי הצהריים, אני מתחילה לתכנן את הגינה עם חברה והוא מתחיל לתקן את הכבלים של הטלפון ברחבי הבית… ישר הקולות בראש שלי מתחילים- למה עכשיו? כל הילדים בבית ערים, זה ממש לא טוב עכשיו…למה הוא תמיד מתחיל בלי לתאם איתי? ואז אני גם שומעת אותו מתעצבן. אוף, איזה חשמלאי -ביפ-, ואז גם הילדים קצת מעלים את הסף, "די! אתם לא רואים שאני עסוק?!?" והקולות בראש ממשיכים, מה הילדים אשמים? תפסיק לצעוק עליהם, הם רק צריכים קצת תשומת לב מאבא שלהם, לא אשמתם שהתחלת פרויקטים מאתגרים שדורשים ריכוז כשהם בסביבה… ואז לרגע הסתכלתי על עצמי. גם אני התחלתי את פרויקט הגינה באותו הזמן בדיוק. וראיתי אותו מתוסכל. איזה חוט לא ברור לאן צריך ללכת ולאן להגיע והטלפון מנותק ואין לו מושג איך להמשיך מפה. נשמתי רגע וניסיתי להרגיש מה הוא צריך עכשיו. קודם כל שאלתי אם הוא מוכן לשמוע את מה שיש לי לומר. ראיתי את המבט הסקפטי. ניסיתי להבטיח בעיניים שלי משהו לא מאיים, להיפך. הוא הסכים. הסתכלתי לו בעיניים - "שנינו יודעים שאתה תפתור את זה. גם אם זה נראה מאוד מסובך עכשיו, אתה תחקור ותבין וזה ייפתר" לרגע נראה לי שהוא לא האמין למשמע אוזניו. ואז כשנשם את מה שאמרתי אליו פנימה, אמר שזה כל מה שהיה צריך לשמוע. פתאום האתגר היה נעים יותר, לו ולנו. נחשו מה, יש לנו קוי טלפון פרושים ברחבי הבית, הפרויקט הצליח 🤩
מזמינה גם אתכם ואתכן, לראות מעבר להתנהגות של הקרובים לכם, לנסות להרגיש מה הם צריכים ולתת את זה מתוך נתינה טבעית* בהצלחה ואהבה,
שרון.
*נתינה טבעית על פי מארשל רוזנברג- המטרה של תקשורת מקרבת היא לעזור לנו לעשות את מה שאנחנו כבר יודעים איך לעשות, להתחבר באופן שמאפשר נתינה טבעית. נתינה שלא משאירה את האחר חייב וניתנת מתוך רצון ובחירה חופשית.