השבוע הרגשתי איך הלב שלי מתקשח... ממש יכולתי להרגיש אותו נסגר, איך עם כוונה מלאה, אני מקשיחה אותו כדי "לחנך" את הראל ולהסביר לו שעכשיו הולכים לישון והוא צריך להירדם עכשיו! זו היתה הרגשה מאוד מוזרה ולא נעימה. זה לא שהלב שלי תמיד פתוח והכל זורם. אבל באותו הרגע, שניה אחרי הרגעים הקסומים של סיפור לילה טוב ונשיקות וחיבוקים שבהם הרגשתי חיבור וקירבה כל כך חזקים איתו, רגעים שאני ממש נוצרת בעודם קורים, ראיתי שמאוחר, ופתאום עלו וצפו כל הדברים שאני עוד צריכה להספיק הערב... כל ה"צריכים" למיניהם הרימו ראש והלב בבת אחת עשה בום. לא פשוט לזהות את הרגעים האלה. כי אלו בדיוק האוטומטים האלה, שמתגנבים כאילו באישון לילה ומכבים לנו את הנוכחות. אבל כשמזהים אותם, זו מתנה נפלאה. לכולם. כי באותו הרגע, אחרי ששמתי לב לתחושה הזו ואחרי כמה משפטים אוטומטיים שיריתי בצרור, יכולתי לבחור. והתחושה הזו, שיש לי אפשרות לבחור עכשיו, איך אני רוצה להגיב, איך אני רוצה שהוא יירדם, עשתה את כל ההבדל. לא התנצלתי על אותם משפטים. גם לא אכלתי את עצמי עליהם. הייתי בחמלה אמיתית לעצמי ויותר מזה, גאה בעצמי על הזיהוי. ואחרי שעפתי על עצמי... נחתתי בשלום לידו על המיטה. דקה והוא נרדם, כמו שאני הכי אוהבת, תוך כדי ליטוף. לא תמיד זה היה ככה.
אני זוכרת לילות שלמים של חוסר אונים,
של איומים ומניפולציות.
זו אחת הסיבות שהלכתי ללמוד תקשורת מקרבת,
הייתי במצוקה וללא כלים שיעזרו לי פשוט להיות,
ולהגיד,
לילה טוב 🙏
